וְהָיָה לְאוֹת עַל יָדְכָה וּלְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ יְ-ה-וָֹ-ה מִמִּצְרָיִם

בס"ד מאמר לפרשת השבוע פרשת בא

כך חותמת פרשתנו את דברה. פסוק זה גם חותם את פרשיית "קדש לי כל בכור" שהיא אחת מארבעת פרשיות התפילין. פרשייה זו מלמדת אותנו את פשרה של קדושת הבכורה, בכורי ישראל התקדשו לה' בזמן מכת בכורות, ואף בכורי הבהמות הכשרות והחמורים. למעשה קדושה זו הנקראת גם קדושת הראשית נחשפה לראשונה בהיסטוריה כאן בזמן יצ"מ. כאמור פסוקנו חותם את הפרשייה ובעצם אומר שגם התפילין משמשות להזכירנו את נפלאות יצ"מ.

חז"ל לומדים מהלשון " יָדְכָה" שהמצוה להניח את התפילין של יד על היד הכהה, שהיא בדרך כלל יד שמאל. אבל לכאורה קשה לקבל שהכוונה ליד הכהה בה בזמן שהפסוק אומר " כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ יְ-ה-וָֹ-ה מִמִּצְרָיִם"?

"

אור החיים מבאר:

וצריך לדעת מדוע לא בחר ה' ביד ימין לעשות בו המצוה כי הוא המשובח, ורבותינו אמרו (שם) להיותו מכוון כנגד הלב שבצד שמאל, ודבריהם אמת, אלא שנראה לי לתת טוב טעם כי הכתוב עצמו נתן טעם הדבר במה שכתב כי בחוזק יד, כי יש לך לדעת כי האדון ברוך הוא יש במדותיו ב' בחינות, הא' תקרא יד הגדולה, והא' תקרא יד החזקה, היד הגדולה היא צד החסד והטוב, והיד החזקה היא הגבורה המשלמת לעושה רעה כרעתו, והנה בהוצאת ישראל ממצרים נטה ה' יד החזקה והכה שונאיו עשר מכות, אשר לזה גמר אומר האדון שתהיה הנחת תפילין בכתיבת זכרון ביד כהה שלנו שהיא דוגמת יד החזקה המוציאה אותנו ממצרים, וזה שאמר הכתוב כאן כי בחוזק יד ונכון.  והגם שמצינו שאמר בהרבה פעמים יד הגדולה זו הסכמת מדת הרחמים למדת הדין אבל עיקר המשפט יד החזקה יתכנה: הנקודה היא צד שמאל שהוא צד הגבורה.

לשיטת אור החיים אכן יד שמאל היא היד החזקה, לעומת יד ימין שהיא היד הגדולה.

הכלי יקר מביא שני פרושים:

  1. 1.בעולמנו יש מתח בין הרוח לבין החומר:

כי יד שמאל החלושה והיא כהה כנגד הלב שבו משכן החכמה, כי המקום השכלי שבלב  גורם שידו כהה כי היד עסקנית בתשמישי החומר, אבל יד ימין במקום הכבד כי בו משכן הכח המתאוה ואינו מתנגד אל היד כי שם עיקר כחה, אבל במקום משכן השכל שם היד כהה, וכשהוא אומר כאן והיה לאות על ידכה כאילו אמר שיהיה לאות על לבך כי הלב סבה לכהות היד,

  1. 2.באר פרוש הפוך לגמרי שיד שמאל שלנו מכוונת כנגד ימינו של השם, אנו כביכול עומדים מולו ואז ימינו כנגד שמאלנו. וכך כותב: צוה ה' להניח התפילין אשר שם ה' חקוק בהם על יד כהה להורות שיד ה' החזקה הימנית היא הנותנת כח ליד כהה זו, ז"ש כי בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים היינו יד ה' הימנית החזקה אשר היא כנגד יד שמאל שבאדם ובה הוציאנו ה', ובהיות פני כנגד ה' אז ימינו כנגד יד כהה,

התורה אור( בעל התניא) מבאר שבשביל הקב״ה היה צריך כביכול להגביל עצמו כדי שיכה את מצרים, כי טבעו להיטיב, ולהכות את מצרים היה צריך לנהוג בגבורה. יוצא לפרושו שאצל השם הכל הפוך מהמוכר אצלנו, אנו חושבים שכאשר נותנים מכות מתגלה כוחנו, אולם הקב"ה כיון שבחר להכות את מצרים היה צריך כביכול להכניע ולהחליש את ידו הגדולה, יד החסד, ולעצור בעדה, כנגד זה אנו מניחים תפילין על ידינו השמאלית.

ואייך נאמר שטבעו של ה' להיטיב והלא כל מידותיו גזירות( דהיינו בחיריות) ?

או נאמר שלפני שהנהגתו יורדת לעולם המידות, אין לנו בה כל תפיסה ולכן נקראות גזירות

או נאמר שבאו חכמינו לומר שאל תחשוב שכיוון שטבע הטוב להיטיב הוא כביכול מחויב להיטיב. אלא הקב״ה הינו בעל הבחירה חופשית הבלתי מוגבלת בכלל, כשהוא מיטיב הוא מיטיב כי כך בחר וכשבוחר לנהוג אחרת ינהג אחרת. 

לסיכום: קשירת רצועות התפילין אנו עושים על ידינו החלשה וכנגד הלב כדי להכניע את כוחותינו לקב״ה. ככלל זוהי פעולה השייכת לצד שמאל שהוא צד הגבורה, דהיינו הצד השייך לפעילות של הגבלה, הכנעה וכדו׳ לעומת צד ימין שהוא צד ההשפעה וההטבה. 

אמנם איטר ימין דהיינו אדם שמאלי, כיוון שאצלו היד הרפה הינה יד ימין הוא מניח מכניע את התפילין על ידו הרפה. 

בברכה בעז מלט