בס״ד עש״ק פרשת ויקרא התשע״ז

בדורנו נשמעת רבות הטענה נגד הקרבת הקרבנות. לא קל בדורנו לנפש האדם להתחבר לרעיון של הקרבת קרבנות מן החי. לעומת זאת בתורה ישנה התייחסות ארוכה לקרבנות השונים. במאמרנו ננסה לעמוד בקצרה על עניינם של הקרבנות ותכליתם בעתיד. 

לדעת הרמב״ם הקרבנות הינם חוקים, קרי מצוות שאיננו יכולים לעמוד על טעמם לאשורו. למרות זאת כותב הרמב״ם שהקרבנות בתורתנו באו, הן מתוך התחשבות בתרבות הקרבנות שהייתה נוהגת באותם ימים, והן כדי להילחם בעבודה זרה, מכיוון שבעת העתיקה נהגו בעולם להחשיב לאלוה את הפרים, הכבשים והעיזים לכן ציוותה התורה להקריבם להשם. 

הרמב״ן יוצא בחריפות נגד שיטת הרמב״ם וטוען שהקרבנות היו בעולם עוד לפני שהייתה בו עבודה זרה, ולכן חייבים לומר שהקרבנות יש להם תפקיד חיובי משל עצמם, ולא רק תפקיד שולל, הוא מצין את הרושם הנפשי של המקריב קרבן להשם וכך כותב:

 כי בעבור שמעשי בני אדם נגמרים במחשבה ובדבור ובמעשה, צוה השם כי כאשר יחטא יביא קרבן, יסמוך ידיו עליו כנגד המעשה, ויתוודה בפיו כנגד הדבור, וישרוף באש הקרב והכליות שהם כלי המחשבה והתאווה, והכרעים כנגד ידיו ורגליו של אדם, העושים כל מלאכתו, ויזרוק הדם על המזבח כנגד דמו בנפשו, כדי שיחשוב אדם בעשותו כל אלה כי חטא לאלהיו בגופו ובנפשו, וראוי לו שיישפך דמו וישרף גופו, לולא חסד הבורא שלקח ממנו תמורה, וכפר הקרבן הזה שיהא דמו תחת דמו נפש תחת נפש, וראשי אברי הקרבן כנגד ראשי אבריו. ( עד כאן לשון הרמב״ן) 

היוצא לנו משני הפרשנים החשובים האלו, שאם התרבות העולמית כבר לא מתעסקת בהקרבת קרבנות וגם אין עבודה זרה לבהמות ואין חטאים הצריכים לכפרה , אזי אין צורך בקרבנות מן החי. אנו כמובן עוד לא נמצאים במקום הזה, אבל כשנגיע אליו, לא יהיה צורך בקרבנות מן החי. אכן מופיע במדרש תנחומא ( אמור יד):

 וְכִי תִּזְבְּחוּ זֶבַח תּוֹדָה. רַבִּי פִּנְחָס וְרַבִּי לֵוִי וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר בְּשֵׁם רַבִּי מְנַחֵם דְּגָלִיל, לֶעָתִיד לָבֹא, כָּל הַקָּרְבָּנוֹת כֻּלָּן בְּטֵלִין, וְקָרְבָּן תּוֹדָה אֵינוֹ בָּטֵל לְעוֹלָם. כָּל הַהוֹדָיוֹת בְּטֵלִין, וְהוֹדָיַת תּוֹדָה אֵינָהּ בְּטֵלָה לְעוֹלָם, הָדָא הוּא דִּכְתִיב: קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה, קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה, קוֹל אוֹמְרִים הוֹדוּ אֶת ה' צְבָאוֹת. כִּי טוֹב ה' כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ, מְבִיאִים תּוֹדָה בֵּית ה' (ירמיה לג, יא), זֶה קָרְבַּן תּוֹדָה. וְכֵן דָּוִד אָמַר, עָלַי אֱלֹהִים נְדָרֶיךָ, אֲשַׁלֵּם תּוֹדוֹת לָךְ (תהלים נו, יג). תּוֹדָה אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא תּוֹדוֹת, הַהוֹדָיָה וְקָרְבַּן תּוֹדָה. 

ומקור הדברים כבר בנביאים וכך אומר הנביא מלאכי:

 וְעָרְבָה לַי-ה-וָ-ה מִנְחַת יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם כִּימֵי עוֹלָם וּכְשָׁנִים קַדְמֹנִיּוֹת:

מנחה נקראת הקרבה שבאה מן הצומח, וזה הקרבן שמציין הנביא לעתיד לבוא. 

חז״ל מציינים שבעתיד כל הבריאה תתעלה במדרגתה, בעלייתה יחזרו בני האדם למצב של גן עדן שבו האדם וכל החיות רק את הצומח אוכלים,  וְגָר זְאֵב עִם-כֶּבֶשׂ, וְנָמֵר עִם-גְּדִי יִרְבָּץ; וְעֵגֶל וּכְפִיר וּמְרִיא יַחְדָּו, וְנַעַר קָטֹן נֹהֵג בָּם.  ז וּפָרָה וָדֹב תִּרְעֶינָה, יַחְדָּו יִרְבְּצוּ יַלְדֵיהֶן; וְאַרְיֵה, כַּבָּקָר יֹאכַל-תֶּבֶן..(ישעיה יא)

הרב קוק שהיה בעצמו צמחוני כל חייו כתב קונטרס הנקרא חזון הצמחונות והשלום. עם כל חלומו להגיע למימוש חזון הצמחונות, יצא בחריפות נגד הטוענים כלפי הקרבת הקרבנות. טענתו שכל זמן שבני האדם ממשיכים לאכול בעצמם חיות, בודאי שעדין יש מקום לקרבנות. וכך כותב:

...ההרגשה הבריאה להכרת טובה לשם ד' אלהי עולם, יוצאת אל הפועל ע"פ טבעה בזביחת זבחי קדש, בהקרבת קרבנות, בשביל תעודה רמת ערך כזאת, ראוי יותר לותר עליה חיי החי, ולמצא בה את תעודת חייו, כאותה התעודה השמחה של קדושי עליון שמצאו תעודת חייהם במותם על קדושת השם ית', ויותר הרבה ראוי לותר חיי בעה"ח בשביל מטרה נשאה זאת, ממה שראו לותר עליהם בשביל אכילתו החומרית, בשביל תאותו ל"בשר תאוה" (חולין פד). ע'כ אינו בדין שיהיה "שלחנו מלא ושלחן רבו ריקן" (עיין חגיגה ז). 

לסיכום:

יש בהקרבת הקרבנות פעולה חזקה מאוד בנפש האדם להביא לקרבת השם בלבו, אמנם כשנזכה בעתיד להתעלות לדרגת צמחונים כשם שהיה בראשית האנושות, גם הקרבנות יתעלו ויהפכו להיות אך מן הצומח. 

 וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית, בַּיּוֹם הַהוּא, עִם-חַיַּת הַשָּׂדֶה וְעִם-עוֹף הַשָּׁמַיִם, וְרֶמֶשׂ הָאֲדָמָה; וְקֶשֶׁת וְחֶרֶב וּמִלְחָמָה אֶשְׁבּוֹר מִן-הָאָרֶץ, וְהִשְׁכַּבְתִּים לָבֶטַח. (הושע ב)

בברכה בעז מלט