בס״ד לפרשת אמור התשע״ז

רקע:

בפרשת שמיני למדנו את דיני החיות הטהורות והטמאות.

בפרשות תזריע/מצורע עלינו דרגה ולמדנו על דיני הטהרה של בני האדם.

בפרשות אחרי/קדושים עלינו עוד מדרגה ועסקנו בדרכי השגת הקדושה של בני ישראל.

בפרשתנו פרשת אמור אנו מטפסים עוד שלב ועוסקים בקדושה שאנו יכולים לקדש בעולם מתוך הקדושה שזכינו בה:

מתחילים בקדושת הכהנים אשר התעלו מדרגה מעל למדרגת שאר העם, את מעלתם זו השיגו מכח קדושת ישראל. 

ואנו עוברים לקדושת הרכוש שלנו, ביכולתנו לקחת כבש או שא וכדו׳ לקדש אותו, ולהקדיש אותו לשמים. 

ואז אנו עוברים לפרשת המועדות, הידד אנו גם יכולים לקדש את הזמנים. לכן אומר הכתוב ״אשר תקראו אותם במועדם.״ 

הקדושה הבאה בתור שאנו באים לחשוף הינה קדושת הארץ, לכן בתוך פרשת המועדות נכנס קרבן העומר, שתי הלחם, הפאה והלקט. הארץ המבטאת את החומריות, ארציות בנגלה, טומנת בקרבה קדושה המחכה להיחשף באמצעותנו. 

והפרשה מסיימת בקדושת הדיבור שלנו וחלילה בקלקול שיכול להביא דיבור שלילי. 

שתי הלחם- מנחה מיוחדת לחג השבועות הבאה מגידול החיטה של העונה החדשה. מנחה זו פותחת את השנה  במקדש ומכאן והילך היו מתחילים להביא למנחות וללחם הפנים מהחיטה החדשה. והיא גם הפותחת את עונת הביכורים אשר נמשכת עד סוכות. המעניין שהתורה דוקא דורשת שהיא חמץ תאפינה(ויקרא כג,יז), חשוב להדגיש כאן שהתורה ככלל מזהירה בכל המנחות שאסור לעשותן חמץ.

מתי כן מביאים מנחת חמץ?

מלבד שתי הלחם של שבועות גם תודה של: הולכי מדבר, יורדי הים, אסיר משוחרר וחולה שהבריא. על פי זה מבאר הספורנו ששתי הלחם של שבועות נחשבות כמנחות התודה. יוצא לפרושו שאמירת תודה צריכה להיות בכל לבבנו ולכן מביאם חמץ

החמץ כידוע מרמז על היצר הרע או החדר השמאלי של הלב. שתי הלחם בשבועות באים בפשיטות לומר לקב״ה תודה על כל השפע ותנובת השדות שנתן לנו. אמירת התודה גם מתבטאת בנתינת הלקט והפאה לעניים, כשאנו מכירים תודה לה׳ ומבינים שהברכה באה אלינו משמים גם יקל עלינו לחלוק את השפע עם האביונים. 

היצר הרע בשורשו איננו רע אלא יצר הקיום, הוא תולדה של הרצון לחיות. כשאנו מביאים את מנחת החמץ לבית המקדש אנו באים לחשוף את הקדושה שביצר, את המעלה והתועלת הצומחת ממנו אם אנו שולטים עליו נכון. 

חג השבועות הינו מלבד חג חקלאי גם זמן מתן תורתנו, אם כי בתורה שבכתב זה לא נכתב במפורש. בחז״ל הוא מצוין כיום הנישואין ביננו לבין הקב״ה. פסח הינו יום האירוסין, ובשבועות נערכה החתונה הגדולה בהיסטוריה. יום הנישואין הוא יום מיוחד שבו השמחה משותפת לשני חדרי הלב, גם היצר שותף לשמחה, גם הוא רוצה להתחתן וללדת ילדים. מנחת שתי הלחם באה לחשוף שותפות זו. 

אומרים חז״ל בראתי יצר הרע, בראתי לו תורה תבלין. התורה באה לתבלן- לתת טעם ליצר, לתת לו תכלית. 

יש להבין את ההבדל בין הכלל לפרט. מצד הכלל הנקודה בזמן הכי חשובה הינה יציאת מצרים, כי בעצם היציאה כבר נטבע בלב האומה הטבע של עם קדוש לה׳. אולם בחיי היחידים עדיין לא ניכר שינוי גדול. ההליכה אחר ה׳ במדבר, הניסים והתמודדויות שהעם עבר עם חוויית הנבואה שזכה לה כל אחד בישראל בקריעת ים סוף ומעמד חג השבועות, הרימו גם את היחידים לדבקות בה׳. לזה נועדו ימי הספירה לרומם את היחידים ולחברם לקדושת הכלל הישראלי. 

למדנו שביציאת מצרים הספירה היתה תהליך של הטהרות מטומאת מצרים והכנה למעמד הנשגב בהר סיני. בהמשך הדורות כשהעם נכנס לארץ הספירה קיבלה ביטוי יותר חקלאי. ותפקידה היה לרומם את חיי החקלאים ועבודת האדמה להיות עבודת קודש. בחג השבועות האומה הביאה את מנחת שתי הלחם לבית המקדש, כדי להודות לה׳ על כל הטוב שנתן לנו, להכריז שברכת תנובת השדות- ברכת שמים היא. כדי לקדש את חיי החול. להכיר ש" עבודת הקרקע בארץ ישראל היא גופה מצוה" (חתם סופר מס' סוכה לו')

בברכה בעז מלט