בס״ד לפרשת בהעלותך התשע״ז

בפרשתנו, קרוב לשנה מאז יצאו אבותינו ממצרים, חוזר השם ומצווה על קיום מצות הפסח. בין כה וכה התעוררה שאלה של אנשים שהיו טמאים לנפש ולא יכלו לעשות את הפסח במועדו, ובזכותם התבררה ההלכה: יש מועד ב׳. יש פסח שני למי שלא יכל לחוג את פסח ראשון מחמת שהיה טמא לנפש או בדרך רחוקה. ובפסוק האחרון של הפרשיה הזו באה התורה ומתייחסת לגרים:

יד} וְכִי יָגוּר אִתְּכֶם גֵּר וְעָשָׂה פֶסַח לַי-הֹ-וָ-ה כְּחֻקַּת הַפֶּסַח וּכְמִשְׁפָּטוֹ כֵּן יַעֲשֶׂה חֻקָּה אַחַת יִהְיֶה לָכֶם וְלַגֵּר וּלְאֶזְרַח הָאָרֶץ: (במדבר פ' ט)

מה מטרת פסוק זה? הלא לא מצאנו שהתורה מדגישה לגבי מצוות אחרות שגם הגרים מצווים בהם?!

גם מה מלמדת התורה באומרה לכם, ולגר ולאזרח הארץ, וכי אנו לא אזרחי הארץ?!

הרמב״ן מבאר שהייתי חושב שהגרים שהתגיירו והצטרפו לעם ישראל במהלך ההיסטוריה לאחר יציאת מצרים לא יחגגו את הפסח, כי לדידם לא הם ולא אבותיהם יצאו ממצרים, קמ״ל שגם הגרים חוגגים את הפסח. 

כהמשך להסבר הרמב״ן נראה לומר למה ציוותה התורה בפרשתנו על שמירת הפסח בכלל? כי הייתי חושב שכיון שהשתנו התנאים מיציאת מצרים ולחוג את הפסח כמו במצרים אי אפשר, אולי אין חיוב כלל. או הייתי חושב שרק כשנהיה אזרחי הארץ אז יתאים לחוג את חרותנו, לכן בא הפסוק ואמר :  חֻקָּה אַחַת יִהְיֶה לָכֶם וְלַגֵּר וּלְאֶזְרַח הָאָרֶץ. 

בניגוד לרמב״ן הולך הספרי ובעקבותיו גם רש״י ואומרים: היינו חושבים שהגרים יעשו את הפסח מייד כשיתגיירו, לכן בא הכתוב להדגיש את הגרים שמצווים לעשות את הפסח כמונו בזמנו ולא בעת התגיירותם.

לרמב״ן הייתי חושב שהם בכלל לא יתחייבו בפסח, ולרש״י הייתי חושב שמיד כשיתגיירו יעשו הפסח.

מה הרעיון מאחורי פרוש רש״י? עם ישראל צווה לעשות ברית מילה לפני יצאת מצרים,  ואחריו עשה הפסח. והפסח הינו קרבן נימולים או קרבן גרים של כל ישראל. טקס יסוד האומה. גם בזמן יהושע בין נון כשנכנסנו לארץ ישראל לראשונה כאומה, יהושע עשה ברית מילה לכל אותם שנולדו בדרך והיו ערלים ובתום שלושת ימי המילה חגג את הפסח עם כל ישראל. 

אור החיים הקדוש דן בשני הפרושים, ומציין את הסיוע לרמב״ן ממצות הביכורים שבה נאמר: גר מביא ואינו קורא (מקרא ביכורים) כי לא יכול להעיד עדות שקר ולומר אשר נשבע ה' לאבותינו, ולכן אפילו שהוא חייב בכל מצות התורה כמו ישראל הייתי חושב שאת הפסח הוא לא חייב לשמור, לכן מדגישה התורה כאן חוקת הפסח, לשון קשה המורה שזו חובה גמורה שלו. וכך אומר אור החיים:

ודקדק לומר אתכם לומר שהגם שאתם רואים זה חדש מקרוב בא עם כל זה אתכם הוא כאחד ממנו, ויציאתנו ממצרים היתה גאולת עולם גם לנפש הגר, הגם שלא היה בנגלה היה בנסתר, כי שורש הקדושה אחד הוא וכשהיו אבותינו במצרים היתה כללות הקדושה טבועה בטומאת מצרים ואם חס ושלום הי' כללות הקדושה נטבע אין תרופה לענפים כי הכל הולך אחר העיקר והצלת העיקר נוגעת גם לענפים,( עד כאן)

למדנו מכאן שפסח הינו חג השורשים ומצד השורשים גם הגרים שותפים. אם לא היה פסח, עם ישראל לא היה נולד, ואתו גם הקדושה לא היתה יוצאת לחרות, אז בודאי שלא היה מקום לגוים להתקדש/להתגייר.

יוצא שלשיטת הרמב"ן ההסתכלות מצד הענפים, הייתי חושב שהגרים לא יוכלו להשתתף בפסח, כי הם באו מעם אחר. ולרש"י המבט מצד השורשים, הייתי חושב שהגרים בזמן הגיור כיון שמצטרפים לאומה הישראלית גם יחגגו את הפסח לאלתר, קמ"ל שחוקה אחת לכולם, כביכול תהליך הגיור יסתיים במלואו רק בפסח הראשון שיבוא לאחר הגיור.

למה בא דין זה של הגרים בסוף פרשת פסח שני? אחרי שלמדנו שהתורה דאגה למי שלא יכל לחוג את הפסח למועד שני, באה התורה גם לתת מענה למי שהתגייר לאחר הפסח, ולתת לו הזדמנות להצטרף לחגיגה בפסח הבא לטובה. 

למדנו שכללות הקדושה יצאה לחרות עולם ביציאת מצרים. מכוח מהלך היסטורי מדהים זה, גם נוצרה הזדמנות לנציגי העולם להצטרף במשך הזמן לממלכת הקדושה ולהתגייר. כל גוי שמתגייר בעצם מצטרף לרכבת הקדושה שהחלה את דרכה לפני 3329 שנה, ולכן יש לו על מה להודות לה׳ ולשמוח בחג חרותנו. 

בברכה בעז מלט