בס״ד לפרשת מסעי התשע״ז
כך פותחת פרשתנו:
אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָצְאוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְצִבְאֹתָם בְּיַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן:
שאלות:
מהי מטרת סיכום המסעות? למה מציינת התורה את המסעות שנסעו ולא את המקומות שעברו בהם כמנהגו של עולם?
כלל יש בתורה שכל מקום שנאמר "אלה", הכוונה אלה ולא אחרים, נשאלת השאלה אילו מסעות באה התורה כאן לפסול?
מדוע מוזכרים כאן צבאות ישראל?
ראשית חשוב לומר שהעיקר בעולם הזה הם המסעות, אנו אמנם חולמים על היעדים, על המנוחה והנחלה, אבל באנו לזה העולם בשביל המסעות דוקא, בשביל התיקונים. כמו המדריך בטיול שלא אוהב כששואלים אותו מתי כבר מגיעים? כאילו שהדרך לא מספיק חשובה, וכל הסיבה שיצאנו למסלול הינה כדי להגיע לסופה.
אור החיים הקדוש מבאר שיש לחלק בין המסעות המובאות עד לחטא המרגלים לבין אלה שלאחריו. ולכן יתכן שאלה הם מסעי נאמר דוקא על המסעות שקדמו לחטא. אבל יותר מזה רוצה אור החיים לומר, שאלה המסעות הן יקרות ערך יותר מכל מסע אחר שהיה או יהיה אי פעם בעולם.
מה טעם הדבר?
מובא בזהר הקדוש שהליכת ישראל במדבר היתה לברר ניצוצות הקדושה החונים במדבר. במקומות שהיו רק מעט ניצוצי קדושה, די היה שישראל יעברו שם מבלי לחנות שם. במקומות שהיו יותר ניצוצות שבויות חנו ישראל כדי לשאוב את כל הקדושה אליהם. ומסביר אור החיים שברור זה אין כוח בעולם שיכול לעשותו זולת קדושה השלמה. קדושה השלמה הם השכינה, ישראל והתורה. השילוב של משה רבינו שבשורש נשמתו כולל כל נשמות ישראל עם שישים רבוא נשמות קדושות, איפשר לעשות מלאכת קודש זו. ובזה גם מבאר אור החיים למה מונה הכתוב דוקא את המסעות ולא החניות, כי אפילו במקומות שחנו בהם, בזמן החניה לא היתה ניכרת פעולת הקדושה. אולם בזמן שנסעו ממקום מסוים כל הניצוצות שבו היו נוסעים עמם, ופנה זיוו והדרו של מקום זה.
בזה גם מסביר אור בחיים את הביטוי לצבאותם המובא כאן בפסוק, פרושו שלמות הצבא שעליו תשרה השכינה. ואם חלילה היה נפחת משישים ריבוא לא היתה יכולה השכינה לחול על ישראל, ולא היו יכולים ללקט ניצוצות אלה.
מדוע עם ישראל היה במשך רוב שנותיו היהודי הנודד? ומהו ליקוט ניצוצות זה שעמנו עושה במסעותיו? אם לא היינו חוטאים וגולים מעל ארצנו, כיצד את האורות היינו מלקטים?
בפשיטות חכמינו דיברו על נקודות אור, נקודות טובות המפוזרות ברחבי העולם. בפיזורן הן גם לא יעילות, לא מסוגלות לחולל שינויים משמעותיים בעולם, ויותר מכך שהן גם כסוג של עלי תאנה לכל מיני שקרים וקלקולים בעולם שיונקים חיותם מניצוצות אלה. העצה לכך לרכז את כולם לארץ ישראל. ובחיבור הקדושה יחד בארץ היא תוכל להאיר את כל מחשכי העולם. נמצא שבגלות עיקר עבודתנו הינה ליקוט ניצוצות, ואילו בארץ ישראל אנו גם יכולים לעבור לעמדה של השפעה והארה לכל העולם, שהינה הפוכה בתכונתה למלאכת הליקוט. למה כך ברא השם את עולמו? הוא רצה לתת לנו זכות להיות שותפים לתיקון העולם. אם אדם הראשון לא היה חוטא, הוא היא יכול מגן עדן למשוך אליו את כל הניצוצות מבלי לטייל בכל העולם. בזמן מלכות שלמה המלך היה משהו מזה שניצוצות הקדושה באו מאליהם לארץ. בכל אופן בירידת עמנו מדרגתו גם נגזר עלייו להתפזר בכל העולם כדי לאסוף ניצוצי קדושה אלה ולהביאם לארץ.
האם אפשר לחוש משהו מליקוט זה? כן, אנו רואים שכל אחת מהעדות הביאה אתה לארץ אילו כישרונות מיוחדים שונים מהעדות האחרות. למרות שכל ישראל ענוותנים, רחמנים וגומלי חסדים, עדין שאבו אילו ניצוצות מכל הארצות. ובכוח זה גם כשנאיר לעולם נוכל לדבר לכל גווניו ואגפיו. אפשר גם לראות איזה ביטוי לליקוט זה בהייטק ומחלקות הפיתוח שלו הפועלות בישראל. אבל כמובן שהעיקר הינו הליקוט הרוחני הפנימי.
ליקוט הניצוצות בדעות- בכל תנועה בעולם יש איזו נקודה טובה. אבל האם זה לטובה? לפעמים לא. הדרך לברר הינה להאיר את הנקודה הטובה, האמיתית וכנה. ואז או שהיא תמשוך אחריה את כל התנועה או שתבדל ממנה ותפסיק להאכיל את הקליפה.
בדור הזה שזכינו לחיות בו, וככל שעמנו מתקבץ חזרה לארץ ישראל, אנו מסוגלים בע"ה לעבור מעמדה של מלקטים אורות לעמדה של מקרינים אורות לעולם. כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר יְ-ה-וָ-ה מִירוּשָׁלִָם.ג וְשָׁפַט בֵּין עַמִּים רַבִּים וְהוֹכִיחַ לְגוֹיִם עֲצֻמִים עַד רָחוֹק וְכִתְּתוּ חַרְבֹתֵיהֶם לְאִתִּים וַחֲנִיתֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת לֹא יִשְׂאוּ גּוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּן עוֹד מִלְחָמָה. (מיכה ד)
בברכה בעז מלט