בס״ד עש״ק פרשת ראה התשע״ז
ישנן תנועות בעולם של אנשים ודתות המדגישות את מרכזיות האדם בעולם, את יכולתו אם רק ירצה ללכת נגד כל הסיכויים, לחולל גדולות ונצורות בעולם. הן מזהות את חוסר ההצלחה של אנשים שונים בחיים בחוסר אמונה עצמית שלהם, בענווה פסולה.
לעומתן ישנן תנועות ודתות המדגישות את ההיפך, את התאפסות האדם מול האין סוף, את היות הכל נקבע מלמעלה. הן מזהות את שורש הכישלון של אנשים רבים ושונים בעולם בגאווה ובניסיון ההשתלטות האנושית על אנשים אחרים ועל הטבע. הן קוראות לחיי הרמוניה עם הטבע והסביבה, לחיי ענוה וצניעות.
מה דעת תורת ישראל בנידון?
ראשית אציין את דברי רבי יהודה הלוי שעם ישראל הוא הלב באומות, הוא מושפע מכל דבר שקורא בעולם וגם משפיע. ותורתו הינה לב התנועות העולמיות, לכן מסביר הרב קוק שכל תנועה שהיא בעולם יש לה גם איזו תנועה מקבילה בקרבנו. אכן בשתי התנועות האלו שציינתי אנו מזהים נקודת אמת.
את פרשת השבוע פרשת ראה פותח משה רבינו:
רְאֵה, אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם--הַיּוֹם: בְּרָכָה, וּקְלָלָה...
משה רבינו פותח במרכזיות האדם בעולם, בגודל האחריות שלנו למציאות הטוב והרע בעולם!
זוהי מרכזיות של אחריות ולא של ניצול ודיכוי. נאמר בשפה של היום זה תלוי אך ורק בנו בני האדם אם העולם יהיה גן עדן או גיהינום חלילה. אמנם האין סוף ברוך הוא הכל יכול, היה יכול גם לסדר את העולם אחרת, אבל הוא רצה לתת לנו את ההזדמנות העצומה והנפלאה להיות שותפים מרכזיים בתיקון העולם.
מה הדרך לכך, האחת והיחידה?
להתחבר אל המוסר המוחלט, המוסר האלוהי. להכיר שהצדק משמים נשקף. לכן ממשיך משה רבינו ואומר:
רְאֵה, אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם--הַיּוֹם: בְּרָכָה, וּקְלָלָה.
אֶת-הַבְּרָכָה--אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ, אֶל-מִצְוֹת יְ-ה-וָ-ה אֱלֹהֵיכֶם, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם, הַיּוֹם.
וְהַקְּלָלָה, אִם-לֹא תִשְׁמְעוּ אֶל-מִצְוֹת יְ-ה-וָ-ה אֱלֹהֵיכֶם, וְסַרְתֶּם מִן-הַדֶּרֶךְ, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם: לָלֶכֶת, אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים--אֲשֶׁר לֹא-יְדַעְתֶּם. (דברים יא, כו)
לדברי משה רבינו אין מקום לשום דת שהיא בעולם, שהיא המצאת בני אדם, רק ההתמסרות וההקפדה על מצוות השם אלוהינו בורא העולם ומנהיגו יביאונו אל התכלית הנכספת.
עיון בפסוקים אלה מעלה כמה שאלות:
.1 למה פותח בלשון רְאֵה לשון יחיד, ומיד ממשיך ללשון רבים ואומר נותן לפניכם?
.2 למה נצרכת המילה הַיּוֹם, לכאורה היא מיותרת?
.3 מה פשר חוסר הסימטריה בין הברכה לקללה, בברכה אומר אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ אילו בקללה אומר אִם-לֹא תִשְׁמְעוּ?
נראה שמשה רבינו רצה להדגיש לכל אחד מאיתנו שהברכה והקללה תלויה בו, לכן פותח ביחיד. ועוד שעיקר החופש בחירה שייך לאדם הפרטי, בציבור גדול יש פחות בחירה, וכשמדברים על כנסת ישראל כבר מדברים על ישות שאין לה כלל חופש בחירה, גמלתהו טוב ולא רע כל ימי חייה. כולך יפה רעיתי ומום אין בך.
משה רבינו מדגיש את המילה היום כי כל הבחירה נעשית רק היום, רק בהווה. העבר כבר נחתם, והעתיד עוד לא נפתח.
השימוש בלשון אשר, אֶת-הַבְּרָכָה--אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ, אֶל-מִצְוֹת יְ-ה-וָ-ה אֱלֹהֵיכֶם״ מורה לשמחתנו שדבר זה בודאי שיגיע לעומת הקללה שמובאת בלשון אם ואין הכרח שתבוא, גם מורה שיש בזה אושר ושמחה לאדם ולעולם. גם מורה שעצם היכולת לשמוע את השם הינה הברכה העיקרית עוד לפני שאר הרווחים שיוצאים מזה.
לסיכום: אכן האדם נברא במרכז העולם, לא בשביל להתגאות אלא בשביל להיות שותף בתיקון העולם. השילוב הנכון בין הענווה לבין האמונה בכוחנו ויכולתנו יכול להביאנו להצלחות בחיינו. האחריות על כל אחד ואחת מאיתנו, והאתגר לחיות את ההווה, לבחור בחירות טובות. כדברי חז״ל: אם אין אני לי מי לי וכשאני לעצמי מה אני, ואם לא עכשיו אימתי? ( פרקי אבות(
בברכה בעז מלט