וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ יְ-הֹ-וָ-ה אֱלֹהֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ אַתָּה וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ: (דברים כו,יא)
בס״ד לפרשת כי תבוא התשע״ז
פסוק זה מסיים את פרשיית הביכורים שבפרשת כי תבוא. לפניו מובא הנוסח שאותו היו אומרים עולי הרגל בהבאת הביכורים לבית המקדש.
פרשני המקרא עסקו בשאלה: האם השם מצווה עלינו כאן לשמוח? האם בכלל שייך לצוות על השמחה? או שהפסוק מתאר מציאות, קרי אם תביא את הביכורים לבית המקדש כמצוות התורה- תזכה להשיג את השמחה?
שאלה שניה, מדוע נכנסו לכאן הלוי והגר אשר בשעריך, הלא מדובר כאן בביכורים שמהם לא מרווחים הלווים והגרים כלום?
אם נאמר שהפסוק מתאר מציאות אזי נלמד שהבאת הביכורים וכמוה גם הפרשת המעשרות ונתינתן ללויים ולעניים בטבע העולם תביא אתנו לשמחה. בהבאת הביכורים מתחזקת בלב האנשים מידת הכרת הטוב לקב״ה על השפע שנתן לנו, והכרת הטוב גם מצמיחה את השמחה בנפש. בנוסף לה פעולת הנתינה, הן של הביכורים לכהנים והן של המעשרות השונים, גם מחזקת את השמחה. הבאת הביכורים היתה מלווה בשירה ובהתקבצות של המוני בית ישראל, גם השירה והקהילה העצימו את השמחה. אם כן המתכון המובא כאן להשגת השמחה הינו להודות לה׳ על השפע והברכה שנתן לנו, לעלות לרגל ולהביא לכהנים את הביכורים בשירים ובמחולות, לחלוק ממנו גם לעניים. לראות שיש כאלה שאפילו נחלה בארץ אין להם, אלו הלויים והגרים.
אולם יש הרואים בפסוק ציווי לשמוח. גם מובא ציווי כזה בתורה לשמוח בחג הסוכות. גם אומר משה רבינו בהמשך דבריו כשעוסק בקללות אומר:
תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת יְ-הֹ-וָ-ה אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל: {דברים כח,מז}
בעצם מגלה לנו משה רבינו את שורש הנפילות, או את הדובדבן שבעבודת השם. והוא השמחה.
מהיכן מתחילות הנפילות? מהו הסימן החשוב ביותר לבריאות הנפש? גם הסימן המרכזי להיות האדם הולך בדרך הנכונה בחייו? זו השמחה!
משה רבינו בא ללמדנו את חשיבות השמחה וכיצד נשיגה. וכן, במפורש מצוה אותנו לשמוח בכל הטוב שנתן לנו השם, עוד מצווה אותנו לדאוג שביחד איתנו ישמחו גם הלוי, הגר, היתום והאלמנה.
בברכה בעז מלט