בס״ד לפרשת נצבים/וילך התשע״ז

מובא בפרשית התשובה והגאולה:

{א}   וְהָיָה כִי יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה אֲשֶׁר נָתַתִּי לְפָנֶיךָ וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ בְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִדִּיחֲךָ יְ-הֹ-וָ-ה אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה: 

{ב}  וְשַׁבְתָּ עַד יְ-הֹ-וָ-ה אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם אַתָּה וּבָנֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ: 

{ג}  וְשָׁב יְ-הֹ-וָ-ה אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ יְ-הֹ-וָ-ה אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה: 

הרבה מהפרשנים התקשו בהבנת פסוק זה, ראשית מדוע אומר משה רבינו "ושב" ולא "והשיב", הלא זה פועל יוצא, ולא מתאים בנין קל? מה צריך שהשם ישיב אחר שהאדם שב בעצמו? ומדוע אומר בפסוק פעמיים ושב? 

רש״י מביא מהתלמוד את דברי רבי שמעון בר יוחאי:

 ושב ה' אלהיך את שבותך. היה לו לכתוב והשיב את שבותך, רבותינו למדו מכאן, כביכול שהשכינה שרויה עם ישראל בצרת גלותם, וכשנגאלין הכתיב גאולה לעצמו שהוא ישוב עמהם. ועוד י"ל שגדול יום קבוץ גליות, ובקושי, כאילו הוא עצמו צריך להיות אוחז בידיו ממש איש איש ממקומו, כענין שנאמר ואתם תלקטו (ג) לאחד אחד בני ישראל (ישעיה כז, יב.), ואף בגליות שאר האומות מצינו כן, ושבתי את שבות מצרים (יחזקאל כט, יד.): (רש"י)

רש״י בעצם מביא שני כוונים:

1. גם השכינה היצה בגלות ולכן כשאנו חוזרים לארץ גם השכינה חוזרת עמנו, ולכן מתאים הלשון ושב שהוא בבנין קל, אכן גם השם שב יחד איתנו לציון. 

2. קשה מאוד ליהודים להתנתק מהגלות, מה יהיה עם כל הרכוש, וצבירת כספי הפנסיה שצברתי שם, והילדים באמצע הלימודים, ואינני יודע אם אמצא עבודה בארץ, גם אומרים שמסוכן כאן ועוד כהנה. לזה השם נרתם יד ביד להוציאנו מתוך גלותנו. 

נחלקו הפרשנים מה כוונת "שבותך" הנאמר בפסוק, לפי רש״י שהבאנו מדבר על תשובתנו אל השם, אולם לדעת הכלי יקר ואור החיים הקדוש שבותך הכוונה לקלקולך וכך כותב הכלי יקר:

שתי פעמים ושב שהזכיר בזה אחר זה הראשון מדבר במחילת העון הקודם הנקרא שבותך, כמו הבת השובבה (ירמיה לא.כא) וכמו וילך שובב בדרך לבו (ישעיה נז.יז) וכמו שובה משובה ישראל (ירמיה ג.יב) וכן רבים, על זה אמר ושב ה' אלהיך את שבותך ורחמך כי אפילו שבותך המתיחס אליך דהיינו העון יתהפך לזכות כאמרו רז"ל (יומא פו:) שע"י התשובה נעשין הזדונות כזכיות זהו שנאמר ורחמך שהוא לשון אהבה ר"ל שיהיה הקב"ה אוהב את שבותך יען כי הזדונות יהיו בעיניו ית' כזכיות ואוהבם מאד. 

דבריו הנפלאים של הכלי יקר הינם ביטוי לתפיסת עולם נפלאה ועצומה. תורת ישראל מחד מטילה עלינו את כל האחריות למעשינו, ועד שאנו לא נתעורר מעצמנו לתקן את דרכינו, ה׳ לא מוחל ולא סולח, לא שב מדרכו ולא משיבנו מעוון. כל האומר הקב״ה ותרן- יוותרו חייו.  אולם מאידך אך התעוררנו לתקן ולשוב אליו יתברך לדרך הישר והטוב, הקב״ה עושה הכל כדי שנצליח. לכן אומר הכתוב וְשָׁב יְ-הֹ-וָ-ה אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ, הוא הולך עמנו יד ביד, קרוב אלינו בכל קוראינו אליו, לכל מי שקורא לו באמת, כשהוא רואה ששבנו בתשובה שלמה מאהבה, הוא אפילו משיב אליו את מעשינו הרעים ומחשיבם כמעשיו. 

בברכה בעז מלט