בס״ד לפרשת מקץ התשע״ח
{כא} וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ עַל כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזֹּאת:
{כב} וַיַּעַן רְאוּבֵן אֹתָם לֵאמֹר הֲלוֹא אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם לֵאמֹר אַל תֶּחֶטְאוּ בַיֶּלֶד וְלֹא שְׁמַעְתֶּם וְגַם דָּמוֹ הִנֵּה נִדְרָשׁ:
קשה וכי רק זו הבעיה של אחי יוסף שראו צרת נפשו בהתחננו, ומה עם מכירתו לעבד, לא פשע חמור יותר??
גם קשה מה טענה טוען ראובן כנגד אחיו, הוא טוען שלא שמעו אליו, והלא הם כן שמעו אליו. ראובן אמר להם להשליך את יוסף אל הבור ולא להורגו וכך הם אכן עשו(בראשית לז כא-כב), אז מה טענתו כלפיהם?
ועוד מה כוונתו בדבריו ״וגם דמו הנה נדרש״?
רבינו בחיי לאור השאלה הראשונה , מדוע אינם מתוודים על מכירת יוסף, מסיק שאכן האחים לא מכרו את יוסף. את המכירה עשו המדיינים שעברו בסמוך וראו אותו בבור. יוצא לשיטה זו שהאשם העיקרי היה שהשליכו אותו לבור והתעלמו מתחנוניו. ברם לא כל כך פשוט לומר שהאחים לא מכרוהו שהלא מובא בהמשך הסיפור שיוסף אומר לאחים את הביטוי ״אשר מכרתם אותי״ (ואפשר לענות שיוסף זורק עליהם האשם כי מכירתו נגררה ממעשיהם)
דעת הרמב״ן שהאחים חישבו להם האכזריות לעונש גדול יותר מן המכירה, כי היה אחיהם בשרם מתחנן ומתנפל לפניהם ולא ירחמו.
דבריו קשים לי להבנה, יתכן שהם לא ראו אשמה כל כך במכירתו כי סברו שעשו כדין, אבל אכזריותם הייתה שלא כדין. (וגם זה קשה לי להבין)
לדעת הכלי יקר הם לא התוודו על מכירתו כי אכן סברו שמעשיהם היה כדין. ראובן טוען כנגדם ששתיים רעות עשו ואף המכירה הייתה שלא כדין, לפרושו הדגש של ראובן הינו במילה ילד. יוסף היה אז רק בן 17 שנה שעדין איננו בגדר בן עונשים בבית דין של מעלה, ולכן דין שקר עשיתם לו שדנתם אותו כמחויב מוות. ולכן אומר להם ראובן "וגם דמו הנה נדרש".
אור החיים הקדוש מבאר למה האחים האשימו עצמם על שהתעלמו מתחנוני יוסף ולא על מכירתו, כי במכירתו לא השתתף ראובן, ולכן אם עוון המכירה רובץ עליהם, מתבקש הדבר שראובן לא היה נתפס עמהם. מזה שהוא כן נתפס עמהם, הם הבינו שזריקתו לבור הייתה עיקר פשיעתם. אולם ראובן טוען כלפיהם שלא שמעו אליו, ראובן אמר להם״ ויד אל תשלחו בו״ וכוונתו הייתה להציל את יוסף מידיהם של בעלי חופש בחירה. הנקודה היא שאדם בהיותו בעל חופש בחירה עשוי לפגוע באנשים זכאים, לכן ראובן הציע לזרוק את יוסף לבור, בבור אין בעלי חופש בחירה שימיתו את יוסף ואם ירצה השם שינצל בוודאי שהנחשים שבבור לא יפגעו בו לרעה.
במה מאשים ראובן את אחיו שלא שמעו אליו? לפרוש זה, הטענה שבמכירת יוסף הם עשו מעשה בחירי, והמכר גם מכניס את יוסף בגדר סכנת מות מהנוכרים. ראובן מאשימם במכירת יוסף שהייתה נגד כוונתו .
ברם לפרוש אור החיים צריך עיון למה ראובן גם נתפס עמהם? אפשר לומר ששני עוונות כאן: עוון מכירת יוסף ועוון השלכתו לבור, וראובן שותף רק לזריקת יוסף לבור.
אפשר ללכת בדרך אחרת ולפרש שהאחים מתוודים על זריקת יוסף לבור ולא על מכירתו, מתוך הבנה שעיקר האשם נמצא תמיד בתחילת הנפילה. ברור לאחים שאם הם לא היו זורקים אותו לבור ועושים עצמם אדישים לקריאותיו, הם לא היו מגיעים למצב שימכרוהו לעבד. וכך המצרים לפני שהתחילו לשעבד את אבותינו בעבודת פרך בתחילה קצו בבני ישראל. וכך נהגו הנאצים ימ"ש, ראשית הטמיעו בתעמולה נבזית בוז ליהודים ורק אחר כך יצאו עם גזרות שמד. גם בחיים הפרטיים, היצר הרע יודע שהוא לא יכול למשוך ישר אדם ישר למעשים נבזים, לכן הוא בתחילה "מלמד" את האדם לא להקשיב למצפונו, וכשרואה שהצליח בזה הוא עובר הלאה.
מה מעורר את השבטים לתשובה? ראייתם שהם מקבלים עונש מידה כנגד מידה על מעשיהם: הם זרקו את יוסף לבור- עכשיו הם נזרקו לבור. הם התעלמו מתחנוניו ועכשיו מתעלמים מהם. שמעון היה הראשון למתנכלים ליוסף ועכשיו הוא זה שנאסר. מה הביא את יתרו לשוב אל ה' ולהתגייר? גם ראותו את הנהגת השם מידה כנגד מידה בענישת המצרים. כך השם מנהיג את עולמו.
יהי רצון שנזכה לתקן את דרכינו בנועם, מבלי לחטוף מכות קשות ומכאיבות.
בברכה בעז מלט