בס״ד לפרשת צו התשע״ח
{ב} צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ:
מובא במדרש ספרא:
אין צו אלא זירוז מיד ולדורות. אמר רבי שמעון ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש בו חסרון כיס. (ספרא על הפסוק כאן)
וכן מובא בתלמוד:
תנא דבי ר' ישמעאל כל מקום שנאמר צו אינו אלא זירוז מיד ולדורות (מסכת קדושין כט׳)
מבאר המלבי״ם את דברי החכמים במדרש ובתלמוד:
ככלל לשון צו בתורה מבטא הוראה פיקודית של השם או אב או שליט לפקודיו: והנה בכל מקום שיש בתחילת המאמר לשון צו, הוא יכול להופיע באחת משלוש הסיבות:
1- הוראת ביצוע הצו בזריזות.
2- הוראת ביצוע בתכיפות. לציין שרוצה בביצוע ההוראה עכשיו ללא דיחוי.
3- לציין שזו מצוה הנוהגת תמיד.
ובכל מקום שהכתוב פותח באמירה או דיבור לפני הוראת הצו, כוונת השם לכל שלושת הדגשים ביחד, גם בזריזות גם עכשיו וגם לדורות, וזו כוונת התנא קמא במדרש, ורבי ישמעאל בגמרא.
עליו מוסיף רבי שמעון עוד תנאי רביעי, שהלשון צו מופיע היכן שיש חסרון כיס, רצה לומר שהוא נגד טבע האדם ולכן צריך לזרזו ביתר. (עד כאן תקציר המלבי״ם)
ברם התקשו הפרשנים בהבנת רבי שמעון, על איזה חסרון כיס מדבר כאן, הלא קרבן העולה קרב משל ציבור ואין הכהן נחסר בכיסו כלום?
אומר אור החיים כאן:
חסרון כיס שאומר רבי שמעון רבו בו הפירושים, יש אומרים לאו דוקא חסרון כיס, אלא הוא הדין ריבוי הצער, ויש אומרים כי היה בטל ממלאכתו כל הלילה, והוא חסרון כיס, ויש אומרים חסרון כיס הוא לישראל, שאברי עולה נשרפין על המזבח ואינם נהנין מהם, ויש אומרים חסרון כיס לכהן, שהוא ירצה להקריב קרבנות אחרים שיש לו זכות בהם, מה שאין כן העולה שכולה כליל ואין לו בה אלא העור, וכל הדברים רחוקים בעיני:
ואולי נראה שהוא על התמדת עצים שאמרו ז''ל (יומא מה.) ג' מערכות של אש היו שם וכו', שלישית אין עליה כלום, אלא לקיים אש תמיד תוקד וגו' עד כאן, על פרט זה אמר חסרון כיס פירוש ללא דבר, שאין בו אחד מהקרבנות, אלא שתהיה האש אוכלת עצים כל הלילה, וגם הם שוים ממון:
עוד נראה כי חסרון כיס הוא, לצד שמצות עולת תמיד עשה בה הכתוב דבר גדול, דכתיב (להלן פסוק ה) ובער עליה הכהן וגו' וערך עליה העולה, ותנו רבנן בתורת כהנים מנין שלא יהיה דבר קודם לתמיד של שחר, תלמוד לומר עליה העולה עד כאן, ותניא בתוספתא דפסחים כל הקדשים שהקריבן קודם לתמיד של שחר וכו' פסולים וכו' עד כאן:
הא למדת אם אין עולה כל הנעשה קודם לה פסול, ומזה ישתלשלו דברים רבים שיש בהם חסרון כיס, הרי שהביא כבש בן שנתו, ואם היה מקריבו סמוך להבאתו היה כשר, ולצד שאומרים לו עמוד (עד) שיקריב תמיד של שחר הרי זה הפסידו בשהיית שעה אחת, כי מונין שעות לקדשים, כדאיתא בפרק ב' דזבחים (כה:) ובפרק על אלו מומין (בכורות לט:): ( עד כאן ציטוט מדברי אור החיים הקדוש)
יוצא מכל הפרושים שאור החיים מביא כאן ומדברי עצמו, סוף סוף אין כאן חסרון כיס ממשי ישיר של הכהן אלא רק חסרון של רווחים אחרים שהיה יכול לעשות או חסרון כיס לקופת הציבור, ובכל אופן אנו למדים שצריך זירוז בעשיית מצוות השם היכן שלא מורגשת טובת הנאה לעוסקים במצווה או לשולחיהם.
נקודה נוספת שמאיר כאן הרב קוק , הינה הקושי שיש בקרבן התמיד לצד התמידות שלו, קל לנו לעשות מצוה נדירה בהתלהבות, אבל הרבה יותר קשה לעשות מצוות תדירות המצריכות אותנו להקרבה תמידית יום יומית. דוקא בקושי הזה טמונה ברכה גדולה לנו ולעולם.
הנועם אלימלך ( רבי אלימלך מליזנסק) מציין כאן שעבודת השם יתברך צריכה להיות בזריזות ובמידות טובות, אבל העובד את השם יתברך בעצלות ובדוחק שלא ברצון, אזי הרי הוא חסר הגוף, וזהו חסרון כיס, הכיס הינו הכלי, הנרתיק לנשמה. ההתלהבות השמחה והזריזות בעשיית המצוות מייצרים את הכיס/הכלי לקליטת האורות הגדולים.
נמצאנו למדים:
לעשות מצות ומעשים טובים כשיש לנו טובת הנאה מהן זה יחסית קל. לעשותן לעיתים רחוקות זה כייף. הקושי והאתגר הינו לעשותן מידי יום ביומו, בזריזות ובהתלהבות אפילו כשאין לנו טובת הנאה. חכמינו אומרים שכמו במאמץ גופני יום יומי קבוע, כך אנו בונים את השרירים והכושר שלנו, כך גם בבנייה הרוחנית שלנו מעשה המצוות התמידיות בשמחה ובזריזות בונות את החוסן הרוחני שלנו.
בברכה בעז מלט