בס״ד לפרשת אחרי מות-קדושים התשע״ח
מובא בפרשתנו:
{י} וְאִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יֹאכַל כָּל דָּם וְנָתַתִּי פָנַי בַּנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת אֶת הַדָּם וְהִכְרַתִּי אֹתָהּ מִקֶּרֶב עַמָּהּ: {יא} כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִוא וַאֲנִי נְתַתִּיו לָכֶם עַל הַמִּזְבֵּחַ לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי הַדָּם הוּא בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר: {יב} עַל כֵּן אָמַרְתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל נֶפֶשׁ מִכֶּם לֹא תֹאכַל דָּם וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכֲכֶם לֹא יֹאכַל דָּם: {יג} וְאִישׁ אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יָצוּד צֵיד חַיָּה אוֹ עוֹף אֲשֶׁר יֵאָכֵל וְשָׁפַךְ אֶת דָּמוֹ וְכִסָּהוּ בֶּעָפָר: {יד} כִּי נֶפֶשׁ כָּל בָּשָׂר דָּמוֹ בְנַפְשׁוֹ הוּא וָאֹמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל דַּם כָּל בָּשָׂר לֹא תֹאכֵלוּ כִּי נֶפֶשׁ כָּל בָּשָׂר דָּמוֹ הִוא כָּל אֹכְלָיו יִכָּרֵת:
מה הטעם לאיסור אכילת הדם?
מה הקשר בין הדם לנפש החיה?
חכמינו עמדו על שינויי הלשון בפסוקים אלו:
פעם אחת נאמר :
כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִוא
ופעם שניה נאמר להיפך:
כִּי נֶפֶשׁ כָּל בָּשָׂר דָּמוֹ בְנַפְשׁוֹ הוּא.
ובפעם השלישית נאמר:
כִּי נֶפֶשׁ כָּל בָּשָׂר דָּמוֹ הִוא .
פעם ראשונה אומר הכתוב שהנפש בדם, פעם שניה אומר שהדם בנפש, ופעם שלישית אומר שהנפש היא היא הדם? הכיצד?
ראשית ננסה לעמוד על הנושא בפשיטות:
כשהכתוב אומר שהנפש בדם, אנו מבינים שקיומה תלוי בדם יותר מבשאר אברי החיה, או שהדם מעביר את כוחות החיות לכל חלקי ותאי החיה, הוא ה"רשות המבצעת" של הנפש, ובהיותו כזה הוא "מתקדש". ובזה הכתוב מנמק את איסור אכילת הדם, באכילתו כביכול שאתה אוכל את נפש החיה עצמה. אז עובר הכתוב ומצוה את כיסוי הדם בעפר, פעולה המבטאת כבוד לדם, ופה הנימוק הינו שהדם בנפש. מכיוון שהדם דבוק בנפש ומקבל ממנה את חיותו-הדם בנפשה של החיה והוא ראוי ליחס של כבוד מיוחד.
ואז הכתוב כביכול רואה בהם דבר אחד, הנפש תלויה בדם והדם תלוי בנפש, הם שני רעים שלא נפרדים, הם יחידה אחת!
חז״ל אומרים שמלכות הרקיע כעין מלכות הארץ. כל מיני סדרים שאנו מוצאים בארץ הם הינם גם סדרי שמים בעולמות רוחניים. האדם מורכב מחלק גשמי אף חלק רוחני. ולמדנו שהחלקים מקבילים ביניהם, הלב הגשמי הינו המנוע של המערכת, והלב הרוחני הינו המנוע הנפשי, לכן נאמר נדיב לב, חפץ לב, חכם לב וכיוצא בזה. וכך אנו מבינים את הדם והנפש, הדם הוא המזרים חיות לכל איברי האדם, הוא הרכיב הגשמי בגופנו הכי קרוב לנפשנו המחיה אותנו.
בשפה העברית:
דם- מובנו כמו דממ, שתק ,חדל לפעול, חדל לחיות. על פי זה יתכן לומר שהאדם נקרא כך על דרך השלילה, כי מבלעדי הדם אין לאדם חיים.
נפש-יש במובנו הרחבה של חיות ויש מובן של מנוחה ושלוה. נראה לומר שההרחבה והמנוחה זהו צורך של הנפש, בשונה מהגוף הגשמי. מעניין שהן בשפה הארמית והן בערבית שהיא שפת בת שלה שורש פש מובנו חלף, עבר, נגמר בדומה לשורש דם שהזכרנו.
הרמב״ן מבאר בטעם איסור אכילת הדם, כי הדם לא יצטרך עיכול כשאר הנאכלים שישתנו בעיכולם, ויתלה בו נפש האדם בדם הבהמה, וזה יוליד באוכל דם החיות עובי וגסות הקרוב לטבע הנפש הבהמית.
אף חכמת החיים מלמדת על ענין זה, ראינו שחיות טורפות האוכלות דם, נעשות אכזריות ומסוכנות יותר מאותן חיות שלא אוכלות דם.
הרמב"ן גם רואה באיסור הדם המשך וזכר לאיסור אכילת החיות שהיה בראשית העולם, השם התיר את אכילתן בזמן המבול, ואסר לישראל את אכילת הדם כדי להזכיר ולשמר את החיסרון המוסרי שישנו באכילת הדם.
עוד טעם לאיסור אכילת הדם כפי הנראה מהקשר הפסוקים: פרשת אחרי מות מתחילה בגדרי היתר הכניסה אל הקודש פנימה של הכוהנים, ועוברת לדיני היתר אכילת בשר בהמה, איסורי הדם ולאיסורי העריות. המשותף לכל הנושאים שבפרשה הינה היראה והענווה שביננו לבין קוננו. אנו מקבלי החיים מאת הבורא. וככאלה אל לנו להיכנס למקור החיים, קודש הקדשים, דם החיות, ואיסורי העריות מבטאים זאת.
נמצאנו למדים שיש באכילת הדם חוסר כבוד לחיה וחוסר כבוד לבוראה. ויש באיסורו משום זכר לימים בהם כל האנושות היתה צמחונית, ותזכורת שעוד נגיע לשם חזרה. אכילת הדם מולידה טבע של אכזריות באוכל יותר מאכילת בשר החיה. רצה הקבה לזכות (במובן כמו לזכך) את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות.
בברכה בעז מלט