בס״ד לפרשת אמור התשע״ח

כך פותחת הפרשה:

{א} וַיֹּאמֶר יְ-ה-וָֹ-ה אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו: {ב} כִּי אִם לִשְׁאֵרוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו לְאִמּוֹ וּלְאָבִיו וְלִבְנוֹ וּלְבִתּוֹ וּלְאָחִיו: {ג} וְלַאֲחֹתוֹ הַבְּתוּלָה הַקְּרוֹבָה אֵלָיו אֲשֶׁר לֹא הָיְתָה לְאִישׁ לָהּ יִטַּמָּא: {ד} לֹא יִטַּמָּא בַּעַל בְּעַמָּיו לְהֵחַלּוֹ: {ה} לֹא (יקרחה) יִקְרְחוּ קָרְחָה בְּרֹאשָׁם וּפְאַת זְקָנָם לֹא יְגַלֵּחוּ וּבִבְשָׂרָם לֹא יִשְׂרְטוּ שָׂרָטֶת: {ו} קְדשִׁים יִהְיוּ לֵא-לֹהֵיהֶם וְלֹא יְחַלְּלוּ שֵׁם אֱ-לֹהֵיהֶם כִּי אֶת אִשֵּׁי יְ-הֹ-וָ-ה לֶחֶם אֱלֹהֵיהֶם הֵם מַקְרִיבִם וְהָיוּ קֹדֶשׁ: 

הפרשיה עוסקת באיסור הכוהנים להיטמא למתים זולת שבעת הקרובים: אשתו, אמו, אביו, בנו, ביתו, אחיו ואחותו הבתולה. 

והתורה מנמקת את ההזהרה בפסוק ואומרת: כִּי אֶת אִשֵּׁי יְ-הֹ-וָ-ה לֶחֶם אֱ-לֹהֵיהֶם הֵם מַקְרִיבִם וְהָיוּ קֹדֶשׁ. 

אלא שאם כן מדוע הכוהנים מצווים לכל הדורות לשמור על טהרתם אף שאינם עומדים על מכונם ובית המקדש נדם?

ועוד מדוע הפרשה פותחת פעמיים בלשון אמירה: אמר אל הכהנים...ואמרת אליהם, לשם מה חוזר ואומר דבריו?

על שאלת אמור ואמרת, נאמרו כמה וכמה פרושים בחז״ל:

בגמרא ובמדרש ובעקבותיהם ברש״י ועוד למדו להזהיר גדולים כל הקטנים, אמור לכהנים שכך ידריכו את ילדיהם הקטנים. אלו דברים נפלאים ונכונים לכל מצוות התורה, ולכן עולה השאלה מדוע דוקא כאן הזהירו אף על הקטנים?

פרוש אחר במדרש, אמור לכהנים שעליהם להיטמא למת מצוה, ואמרת להם אמירה נגדית שאסור להם להיטמא למתים אחרים. האמירה כאן כפולה כי המסר קוטבי, לאלו מצוה שיטמאו , ולאלה אסור להם שיטמאו. 

לדעת הרמב״ן התורה חוזרת בפרשיות אשר ירצה להזהיר להם מאוד, או לחומר הענין או להיותם מורגלים לחטא בהנה. ועוד אומר הרמב״ן שכאן מזהירם שלא יטמאו למת לעולם, אפילו בעת שלא יבואו במקדש. 

אור החיים הקדוש מפרש כפילות לשון זו כך, היא באה להזהיר הכהנים שאסור להם להיטמא בין על ידי עצמם ובין על ידי אחרים. אז אמור לכהנים שלא יטמאו ואמרת אף לאחרים, לכלל ישראל שחל עליהם איסור לטמא את הכהנים. 

במדרש רבה ויקרא כו,ו מובא:

ד"א "אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים" הה"ד (תהלים יט, י): "יִרְאַת ה' טְהוֹרָה עוֹמֶדֶת לָעַד", א"ר לוי מיראה שנתיירא אהרן מלפני הקדוש ברוך הוא זכה ונתנה לו הפרשה הזו שאינה זזה ממנו ולא מבניו ולא מבני בניו עד סוף כל הדורות ואיזו זו פרשת המת שנא' "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן":

המדרש מציין שבזכות מידת היראה של אהרן זכה ואיסור זה לא זז מזרעו לכל הדורות, בשונה משאר מצוות שנצטוו הכוהנים הנוהגות רק בזמן הבית, האיסור להיטמא למת הינו לנצח.  ומה זכות היא? 

מבאר רבי צדוק הכהן מלובלין ( פרי צדיק לפרשת אמור)

היראה היא הינה הכלי לקבלת השכינה, היא משכן הקדושה. בזכות היראה של אהרן זכה הוא וצאצאיו שלנצח תשרה הקדושה על זרעם אפילו כשבית המקדש לא קיים. לכן מבאר רבי צדוק נאמר להם פעמיים, אמור ואמרת, אמור להכניס להם הקדושה הזו, ואמרת שיזהרו שלא להיטמא למת כדי שלא יפסידו קדושה זו. יוצא שההטעמה שמביא הכתוב : כִּי אֶת אִשֵּׁי יְ-הֹ-וָ-ה לֶחֶם אֱלֹהֵיהֶם הֵם מַקְרִיבִם, על כורחך מפני שהם תמיד כמו נכנסים למקדש...

נמצאנו למדים שהאיסור התמידי לכוהנים שלא להיטמא למת, חושף מעלה תמידית שלה הם זכו. נמצא שבית המקדש שבלב הכוהנים כלל לא נחרב, אז בפעם הבאה שתפגשו כהן- כדאי לבקש ממנו ברכה. 

בברכה בעז מלט