בס״ד ערב שבועות התשע״ח
אומרים חז״ל ברות רבה פרק ב:
א"ר זעירא מגילה זו אין בה לא טומאה ולא טהרה ולא איסור ולא היתר, ולמה נכתבה? ללמדך כמה שכר טוב לגומלי חסדים. (כגון רות, בעז וכו׳)
הפלא הגדול הוא שרות, האישה החסידה שעזבה ארמון מלכות במואב והצטרפה לעם ישראל, יצאה דוקא ממואב, שהוא הפך החסד. זהו העם כפוי הטובה, שלא קדם אותנו בלחם ומים בדרך בצאתנו ממצרים, ועוד נלחם נגדנו פעמים מספר, ושכר נגדנו את הקוסם בלעם כדי לקלל את העם. האם זוהי תופעה מקרית או שכך נוהג מנהגו של עולם?
בשנים האחרונות אנו עדים לגרים הבאים ומצטרפים אלינו מקרב עם הגרמנים. אף בהיסטוריה אנו מוצאים דברים דומים,
כך מתואר בחז״ל שמהבנים של המן הרשע למדו תורה בבני ברק, ללמדנו שמישהו מצאצאיו התגייר ונהיה תלמיד חכם. וכך נירון קיסר רומי התגייר וכך נעמן שר צבא ארם עשה את דרכו ועוד כיוצא בזה.
העומק של הענין, השם מוריד לכל אומה את כישרונותיה באיזונים . כשם שנתן למואבים מידת דין קשה גם נתן להם מידת חסד מיוחדת. והיא חיפשה לה דרך לצאת ולצמוח. אזי כשאומה הלכה בכיוון רע ממילא גם הכוח הטוב שבה הציץ וצמח בכיוון ההפוך לזה. גם הגרמנים קבלו משמים מידת חסד, אבל בחרו לנתב אותה לאהבת חיות ואילו כלפי בני אדם הם התנהגו כמו חיות. לכן אמרו חכמינו ש"כל המרחם על אכזרים סופו שמתאכזר לרחמנים", כי הוא לקח את מידת הרחמים למקום לא נכון, והשאיר את המגרש ריק לאכזריות.
מצמרר לחשוב שבה בזמן שאלימלך ובניו התרחקו ממידת החסד הנהוגה בבית לחם ובחרו להסתפח לתרבות מואב המשיכה את הנהגת שלי שלי ושלך שלך, מורשת סדום ועמורה, בה בזמן הבחורה המואביה שבחרה להתחתן עם מחלון, דוקא מצאה בהם את מידת החסד, ואותה אהבה. ובמעשיה היא חשפה את החסד הגנוז בה.
או בכיוון אחר, נטיית הדין הקשה שהייתה נחלת המואבים הייתה בעצם הקליפה שנועדה להגנת מידת החסד המופלאה של רות. כשם שלכל פרי ישנה קליפה השומרת עליו, ותכונתה של כל קליפה משתנית בהתאם לתכונת הפרי עליו היא שומרת, כך מתחת למעטה הקשה של תרבות מואב יכלה לצמוח לה רות החסידה. המהר"ל משתמש במושג " כל דבר מתפעל מהפכו" כדי להסביר תופעה זו. מתפעל הכוונה יוצא מהכוח לפועל. וכך לפעמים אנשים שבצעירותם היו מאוד חלשים בתחום מסוים, הרי שבהמשך חייהם דוקא התבלטו מאוד לטובה באותו התחום בו היו חלשים.
עוד מבט בכיוון אחר לגמרי, גם נטיית הדין הקשה מאת השם היא, ושאיפת משיח גנוזה בה. הלא מתחילא רצה הקב"ה לברוא את העולם במידת הדין וראה שאיננו יכול להתקיים אז שיתף את מידת החסד. הכוונה בפשיטות, שהשם רצה שהעולם יתקיים בזכות ולא בחסד, שאנו נצדיק את הטוב והשפע שהוא משפיע עלינו. אולם השם נוהג עמנו בחסד וברחמים וממתין לנו עד שנצדיק את קיומנו, אבל הוא לא שכח את המגמה והציפייה הראשונית מאיתנו. והנה עם ישראל מטבעו עם של חסד הוא, ורצתה ההשגחה העליונה להשלימו גם במידת הדין שהיתה באומה המואבית. הדרך להוציאה בצורה מתוקנת היתה דוקא על ידי רות שהיא במידת החסד שלה ההיפך המאזן והמכוון להוצאת התכנית הא-לוהית לפועל.
או בסגנון אחר, רות בעצם חשפה את העומק הטוב של החסד שבתוך מידת הדין, ולכן היא יכלה להצמיח את המשיח. וזהו אף תפקידו שלו גילוי עומק הטוב והחסד שבדין. וממילא עבודת הברור של "מלך במשפט יעמיד ארץ" ו" המשפט לאלוהים הוא".
אנחנו הערב נספור את ספירת העומר האחרונה בע"ה, את ספירת המלכות שבמלכות, נבוא להמליך את השם על כל הארץ. בזה שאנו נמליך אותו אנו גם נצדיק את קיומנו אנו, וקיום כל העולם עמנו. "והיה השם למלך על כל הארץ, ביום ההוא יהיה השם אחד ושמו אחד"
בברכה בעז מלט