בס״ד לפרשת דברים התשע״ח
ראשית אקדים ואומר: ספר דברים אמנם נחשב בקדושתו כאחד מחמשת חומשי התורה, כל אות בו כתובה על פי השם בדיוק כמו שאר החומשים. אבל בסיס הדברים הינו דברים שאמר משה מעצמו לבני ישראל ב36 ימיו האחרונים. מכיון שמשמים הורו לו לכתוב זאת בתורה, מדרגת הדברים גבוהה כשאר התורה.
כשאנו קוראים הפסוקים ומתבוננים בהם אנו רואים שמפיו של משה כל מיני מאורעות שעברו על האומה נרשמים אחרת מכפי שפגשנו אותם בספרים הקודמים. משה רבנו מעביר לנו גם את תחושותיו ואת אופן ראייתו את הדברים. יוצא מכאן גם שדוקא עיקרי התורה וכלליה מוזכרים בחומש דברים ולא בספרים קודמים.
נכנס פנימה...
- רב לכם שבת בהר הזה- משה מחדש לנו כאן שהשם התלונן על שהם מרבים לשבת בהר סיני יתר מידי( עם ישראל ישב בהר כשנה). אבל מקודם בחומשים הקודמים לא פגשנו תלונה כזו. לפעמים אנחנו נמצאים במקום כל כך נעים וטוב שלא בא לנו לעזוב. ובמבט לאחור אנו מצליחים לומר שנרדמנו בהר.
- ואז משה מזכיר לנו עוד סיפור שבעצם לא הכרנו בשעתו: ״וָאֹמַר אֲלֵכֶם בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר לֹא אוּכַל לְבַדִּי שְׂאֵת אֶתְכֶם״( דברים א,ט), בפרשת יתרו קראנו שיתרו הציע למשה למנות שופטים ולא ראינו שמשה עצמו מתקשה להנהיג לבד את העם ומבקש מעצמו שימנו אותם. ואפשר שיתרו הבחין בשחיקה של משה ולכן הציע לו למנות שופטים, בראיה לאחר מעשה משה מתאר לנו גם את השחיקה שלו. ואולי זו היתה זכותו של יתרו שעזר למשה לחשוף את מצוקתו. אבל אפשר גם לומר שלא משחיקה אלא מראיית טובת העם, מנהיגים שבאמת דואגים להתפתחות האומה- מאצילים סמכויות ומצמיחים כוחות בצבור.
- בפרשת יתרו תואר לנו אופן הבחירה, תנאי הקבלה לתפקיד השופטים, ואילו כאן משה מדגיש לנו את ההדרכה שהוא נתן לשופטים, עיקרי המשפט העברי בראייה שלו: שמוע בין אחיכם- דהיינו חובת הדיינים לשמוע את בעלי הדין רק בנוכחות הצד השני, ולפתח את כישרונות השמיעה שלהם. וָאֲצַוֶּה אֶת שֹׁפְטֵיכֶם בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר שָׁמֹעַ בֵּין אֲחֵיכֶם וּשְׁפַטְתֶּם צֶדֶק בֵּין אִישׁ וּבֵין אָחִיו וּבֵין גֵּרוֹ: {יז} לֹא תַכִּירוּ פָנִים בַּמִּשְׁפָּט כַּקָּטֹן כַּגָּדֹל תִּשְׁמָעוּן לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִישׁ כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵא-לֹהִים הוּא. בפסוק אחד משה כולל את כל יעוד השופטים לפי התורה.
- גם חטא המרגלים מקבל בפרשתנו מפי משה מבט אחר. המניע לשליחתם מתואר כאן בפנייה של העם שנבעה מפחד מיושבי הארץ, הוא האחראי לשליחות ולנפילה שבאה בעקבותיה. משה אומר אמנם הבקשה היתה טובה בעיני אבל לא בעיני השם(רש״י). ולמרבה הפלא משה כלל לא מזכיר כאן שרוב המשלחת הוציאה דיבה ורק מציין שהמשלחת אמרה טובה הארץ אשר ה׳ אלוהינו נתן לנו. כיצד הוא מרשה לעצמו להעלים זאת? לדעת הספורנו אכן גם המרגלים הסכימו שהארץ טובה ומה שהוסיפו על כך ואמרו שלא נוכל לעלות, לזאת לא הייתם אמורים להקשיב כלל, כי ההולך עם השם לא צריך לפחד כלל. עוד פרט מדהים שהוא מציין כאן בסיפור המרגלים ״ וַתֵּרָגְנוּ בְאָהֳלֵיכֶם וַתֹּאמְרוּ בְּשִׂנְאַת יְהֹוָה אֹתָנוּ הוֹצִיאָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת אֹתָנוּ בְּיַד הָאֱמֹרִי לְהַשְׁמִידֵנוּ: זה לא יאומן, כיצד אנשים פיתחו מבט על כל המאורעות וכל הניסים וסיכמו אותם לעצמם שהכל נעשה בשנאת השם אליהם, זה נראה הזוי?? רש״י מסביר שהם הגיעו לתפיסה כה מעוותת בגלל שהם היו שונאים את השם, ובשל כל הרגישו שכביכול הוא שונא אותם.
- עוד פלא שמשה כולל את עצמו בתוך סיפור המרגלים כביכול שאף הוא נענש בגללם שלא יכנס לארץ, למרות שלכאורה לא כך היו פני הדברים, הרי משה נענש במי מריבה ולא בחטא המרגלים? אור החיים הקדוש מסביר שאכן חטא המרגלים גלגל אף את איסור הכניסה של משה לארץ, יוצאי מצרים יכלו להתמודד עם הנהגת משה והיה אפשר שהוא ימשיך להנהיגם אף לאחר הכניסה לארץ, אבל בניהם היו צריכים הנהגה אחרת ואם משה היה מנהיגם בית המקדש לא היה חרב לעולם, והם היו נענשים וכלים חלילה. לכן משה מציין שחטא המרגלים גרר אף את עונשו שלו.
לסיכום:
משה רבינו מעציב ומעצב את האומה דרך סיפור ההיסטוריה של ימי המדבר. הוא מסמן לנו שהחולשות בעם הן הגורמות לנפילות של העם של שליחיו ושל מנהיגיו. ההזהרה השכיחה ביותר בפרשתנו הינה מהפחד. משה מציין שהשם אמר: בואו ורשו את הארץ(א,ח)אל תירא ואל תחת(א, כ״א) ואמר אליכם לא תערצון ולא תיראון מהם(א,כט) אל תירא אותו( ג,ב) ומסיימת בפסוק: לֹא תִּירָאוּם כִּי יְ-הֹ-וָ-ה אֱ-לֹהֵיכֶם הוּא הַנִּלְחָם לָכֶם
מאז ועד היום מהדהדת קריאתו של משה אלינו ״אל תפחדו״ . ברמה הלאומית זו אבן הנגף המרכזית.
בברכה בעז מלט