בס"ד מאמר לפרשת מצורע ושבת הגדול התשע"ט
מצבו של עם ישראל במצרים ערב הגאולה מתואר בלשון הנביא יחזקאל " וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ, מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ; וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי, וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי. רְבָבָה, כְּצֶמַח הַשָּׂדֶה נְתַתִּיךְ, וַתִּרְבִּי וַתִּגְדְּלִי, וַתָּבֹאִי בַּעֲדִי עֲדָיִים: שָׁדַיִם נָכֹנוּ וּשְׂעָרֵךְ צִמֵּחַ, וְאַתְּ עֵרֹם וְעֶרְיָה. וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ, וְהִנֵּה עִתֵּךְ עֵת דֹּדִים, וָאֶפְרֹשׂ כְּנָפִי עָלַיִךְ, וָאֲכַסֶּה עֶרְוָתֵךְ; וָאֶשָּׁבַע לָךְ וָאָבוֹא בִבְרִית אֹתָךְ, נְאֻם אֲדֹנָי יְ-ה-וִ-ה--וַתִּהְיִי-לִי. וָאֶרְחָצֵךְ בַּמַּיִם, וָאֶשְׁטֹף דָּמַיִךְ מֵעָלָיִךְ; וָאֲסֻכֵךְ, בַּשָּׁמֶן. וָאַלְבִּישֵׁךְ רִקְמָה, וָאֶנְעֲלֵךְ תָּחַשׁ; וָאֶחְבְּשֵׁךְ בַּשֵּׁשׁ, וַאֲכַסֵּךְ מֶשִׁי. וָאֶעְדֵּךְ, עֶדִי; וָאֶתְּנָה צְמִידִים עַל-יָדַיִךְ, וְרָבִיד עַל-גְּרוֹנֵךְ. וָאֶתֵּן נֶזֶם, עַל-אַפֵּךְ, וַעֲגִילִים, עַל-אָזְנָיִךְ; וַעֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת, בְּרֹאשֵׁךְ. וַתַּעְדִּי זָהָב וָכֶסֶף, וּמַלְבּוּשֵׁךְ שֵׁשׁ וָמֶשִׁי וְרִקְמָה, סֹלֶת וּדְבַשׁ וָשֶׁמֶן, אָכָלְתְּ; וַתִּיפִי בִּמְאֹד מְאֹד, וַתִּצְלְחִי לִמְלוּכָה. וַיֵּצֵא לָךְ שֵׁם בַּגּוֹיִם, בְּיָפְיֵךְ: כִּי כָּלִיל הוּא, בַּהֲדָרִי אֲשֶׁר-שַׂמְתִּי עָלַיִךְ--נְאֻם, אֲדֹנָי יְ-ה-וִ-ה. (פרק ט"ז פסוקים ו-יד)
חז"ל במקומות שונים מתארים את מצבו המוסרי והרוחני של עם ישראל ערב הגאולה בתיאור קשה, במצב נמוך מאוד. למשל בזוהר הקדוש נאמר שהיינו אז מצויים במ"ט שערי טומאה ( ישנם 50 שערי קדושה ולעומתם גם 50 שערי טומאה וישראל היו בשער ה49). כאן גם הנביא יחזקאל מתאר מצב קשה אם כי אפשר לפרש אותו שאין זה באשמתנו, ובמקומות נוספים אנו רואים שהמציאות שהיינו בה בגלות היא שהשפילה אותנו, וכך יש מפרשים את דברי משה : וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה.(דברים כו, ו) למה נאמר וירעו אותנו, ולא וירעו לנו? אלא יש לפרש: וירעו אותנו- גרמו לנו להיות רעים. כך מפרש רבי שלמה אלקבץ, וכך גם פרש הרב קוק.
יש מפרשים שאמנם עם ישראל נשפל בשל חטאיו אבל אין זה קלקול פנימי, והוא בר תיקון. כך מפרש הכלי יקר את ענין המטה של משה שנהפך לנחש: וַיֹּאמֶר אֵלָיו ה' מַה זֶּה בְיָדֶךָ וַיֹּאמֶר מַטֶּה: וַיֹּאמֶר הַשְׁלִיכֵהוּ אַרְצָה וַיַּשְׁלִיכֵהוּ אַרְצָה וַיְהִי לְנָחָשׁ וַיָּנָס מֹשֶׁה מִפָּנָיו: וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה שְׁלַח יָדְךָ וֶאֱחֹז בִּזְנָבוֹ וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיַּחֲזֶק בּוֹ וַיְהִי לְמַטֶּה בְּכַפּוֹ:
מפרש הכלי יקר: מורה על ישראל שהיו מתחילה בימי האבות בקומתם ובשררתם כמטה זה העומד זקוף ומורה על השררה, כמו שנאמר: "מטה עוזך ישלח ה' מציון" (תהלים קי ב). ואחר כך, בחטאם, נעשו לנחש. כמו שהנחש הלך מתחילה בקומה זקופה, ועל ידי שסיפר לשון הרע בבוראו (שמות רבה ג יב) הושפל מלא קומתו ארצה. כך ישראל היו תחילה בקומה זקופה, ועל ידי שאחזו במעשה הנחש והיו ביניהם דלטורין מביאי דיבה, על כן נעשו כעפר לדוש עם חמת זוחלי עפר. וכאשר סרה הסיבה אשר גרמה להם שפלותם, יחזרו למעלתם. וזה שאמר: "מזה בידך ויאמר מטה ויאמר השליכהו ארצה ויהי לנחש", כי בזה נתן לו אות על גלות מצרים וסיבתו וכי היו ישראל משולים בו כנחש.
המהר"ל מפראג מפרש את דברי הנביא יחזקאל: וַתִּרְבִּי וַתִּגְדְּלִי, וַתָּבֹאִי בַּעֲדִי עֲדָיִים: שָׁדַיִם נָכֹנוּ וּשְׂעָרֵךְ צִמֵּחַ, וְאַתְּ עֵרֹם וְעֶרְיָה. אף על גו שהיו בשעבוד גדול מאד ועושים לבנים, היו בעלי גוף נקי וטהור. וזהו בעדי עדיים כי העדי מקשט את הגוף, לכך היו נקיים ומקושטים בגופם ויפים מאד. ושערך צמח- פירושו כי ישראל שבאותו הדור היו דור שלם...וכך עמדו ישראל על שלמותם אשר ראויים להיות נכנסים תחת כנפי השכינה. ואת ערום ועריה- פרושו שעדיין לא היה להם לא מצות ולא תורה שהם קשוט נפש האדם,... נתן להם שתי מצוות מצות פסח ומצות מילה שיעסקו בהן. שהן מצוות אלוהיות ובשביל זה יזכו לגאולה...שאלו שתי מצות הן התחלה לכל המצוות. והן היסוד של סור מרע ועשה טוב.(מדברי המהר"ל בהגדה)
אם כן לפרוש המהר"ל עם ישראל בעצמותו היה נקי וטהור, והיה חסר רק את הביטוי המעשי הנכון. ואם נרצה ליישב את השיטות השונות נאמר: מה שתוארו ישראל כנתונים במ"ט שערי טומאה וכיוצא בזה, זה אך ורק מצד האנשים הפרטיים, אולם העם בכללותו היה כבר זך ונקי. זכות המעשים הייתה חסרה אולם זכות הזהות הייתה לנו. משל למה הדבר דומה? חיל האויר משקיע מיליונים בהכשרה של כל טייס וטייס. באיזו זכות מקבלים הבחורים האלו כזו השקעה מצד הצבא? הצבא עורך מבחנים שונים ובודק האם הבחורים האלו מתאימים לתפקיד, הוא בודק את היכולות את הפוטנציאל ועל פי זה מחליט להשקיע בהם. כך הקב"ה בחר בנו בזכות הזהות של האומה שמתאימה לתפקיד שהשם הטיל עלינו, אפילו שלא היו מעשים.
אז אם היינו כה נקיים וטהורים, מדוע היינו זקוקים למצוות המילה והפסח? מבאר הזהר הקדוש:
וְשָׁנִינוּ, לֹא נִרְאֵית הַהַשְׁגָּחָה הָעֶלְיוֹנָה אֶלָּא כְּשֶׁנִּרְאִים לְמַטָּה הַמַּעֲשִׂים שֶׁנַּעֲשׂוּ מַעֲשֶׂה מִמֶּנּוּ, וְעַל זֶה [ועד שעושים מעשה למטה] לֹא מַשְׁגִּיחִים לְהָרַע, פְּרָט לַהִרְהוּר שֶׁל עֲבוֹדָה זָרָה, שֶׁכָּתוּב (דברים א) הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם. וּמִשֶּׁנַּעֲשָּׂה הַמַּעֲשֶׂה, מִתְעוֹרֶרֶת הַהַשְׁגָּחָה מִלְמַעְלָה, וְלָכֵן הַכֹּל, בֵּין לְטוֹב בֵּין לְרַע, תָּלוּי הַדָּבָר בַּמַּעֲשֶׂה. (זהר דף לה מתורגם)
למדנו כאן כלל: בעולם הזה הכל תלוי במעשה, כוונות טובות זה לא מספיק. וכן להיפך חלילה, על כוונות רעות מלבד ע"ז הקב"ה לא מעניש. אז למה קשרנו את הכבש למיטה? השם ציווה עלינו לקחת לכל משפחה שא מעשור לחודש ניסן שהיה באותה שנה יום שבת ולשמור את הכבש עד ליום ארבעה עשר. אז צוונו לשחוט אותו לשם פסח ולשים מהדם על המזוזות ועל המשקוף של הבתים. במעשה זה עם ישראל התחיל את זכויותיו להיגאל. עם ישראל חשף שאלוהי מצרים- הכבש קשור ומוכן לעשות את מצוות הא-לוהים. גם המזל של חודש ניסן-הכבש נתון בידינו להשתמש בו לעבודת השם, ישראל מקדשים את הזמנים.
מבט על דורנו ועל גאולתנו, מראה שמצד אחד אנו דומים לדור יוצאי מצרים (ע"פ חז"ל אנו הדור שלנו הננו גלגול של הדור ההוא), הטבע של האומה מדהים, אין שום אח ורע לזה בעולם, כמה טוב כמה חסד כמה אהבה, אשרינו שזכינו להיות חלק מהאומה הזו. ומה בכל אופן שונה? ביציאת מצרים הזכות של הזהות הייתה בכלל האומה אולם פחות הייתה גלויה בכל אחד ואחד מישראל. עברנו הרבה גלגולים ומירוקים במשך הדורות וכיום המעלה של האומה כבר ניכרת באנשים הפרטיים, ובמעט מעשים טובים נגיע ונזכה בע"ה לעמוד תחת החופה הגדולה ביותר בכל ההיסטוריה כולה. וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים. וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בֶּאֱמוּנָה וְיָדַעַתְּ אֶת יְ-ה-וָ-ה.(הושע ב, כא-כב)