בפרשת מטות אנו פוגשים חלוצים בשתי מערכות שונות. הראשונים הם אלה שנחלצו לצאת למלחמת הנקמה במדיין: כל שבט הקציב אלף חלוצים, ובסך הכול שנים עשר אלף לוחמים נלחמו בממלכת מדיין הענקייה, ובדרך נס חזרו כולם בשלום:
וַיְדַבֵּר יְ-הֹוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר׃ נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים אַחַר תֵּאָסֵף אֶל־עַמֶּיךָ׃ וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל־הָעָם לֵאמֹר הֵחָלְצוּ מֵאִתְּכֶם אֲנָשִׁים לַצָּבָא וְיִהְיוּ עַל־מִדְיָן לָתֵת נִקְמַת־יְ-הֹוָה בְּמִדְיָן׃ אֶלֶף לַמַּטֶּה אֶלֶף לַמַּטֶּה לְכֹל מַטּוֹת יִשְׂרָאֵל תִּשְׁלְחוּ לַצָּבָא׃ (במדבר לא, א–ד)
השניים הם בני שבטי עבר הירדן – גד וראובן – שהציעו למשה רבינו שייתן להם את נחלתם בעבר הירדן המזרחי, ובתמורה יעברו חלוצים לפני המחנה במלחמת כיבוש הגדה המערבית:
וַיִּגְּשׁוּ אֵלָיו וַיֹּאמְרוּ גִּדְרֹת צֹאן נִבְנֶה לְמִקְנֵנוּ פֹּה וְעָרִים לְטַפֵּנוּ׃ וַאֲנַחְנוּ נֵחָלֵץ חֻשִׁים לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַד אֲשֶׁר אִם־הֲבִיאֹנֻם אֶל־מְקוֹמָם וְיָשַׁב טַפֵּנוּ בְּעָרֵי הַמִּבְצָר מִפְּנֵי יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ׃ לֹא נָשׁוּב אֶל־בָּתֵּינוּ עַד הִתְנַחֵל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ נַחֲלָתוֹ׃ (במדבר לב, טז–יח)
שאלות על הפרשה
א. מה עניינם של החלוצים אז והיום?
ב. מדוע ביקש משה רבינו מהעם חלוצים, ומדוע הקציב כה מעט אנשים למלחמה בצבא הגדול מאיתנו שבעתיים?
ג. מדוע שינה משה פעמיים? כשה' ציווה אותו לנקום את נקמת בני ישראל – משה מצווה אותם לנקום את נקמת ה'. ופעם שנייה, משנה משה מדבריהם של בני גד וראובן:
וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מֹשֶׁה אִם־תַּעֲשׂוּן אֶת־הַדָּבָר הַזֶּה אִם־תֵּחָלְצוּ לִפְנֵי יְ-הֹוָה לַמִּלְחָמָה׃ וְעָבַר לָכֶם כׇּל־חָלוּץ אֶת־הַיַּרְדֵּן לִפְנֵי יְ-הֹוָה עַד הוֹרִישׁוֹ אֶת־אֹיְבָיו מִפָּנָיו׃ (במדבר לב, כ–כא)
ד. מדוע קצף משה על אנשי המלחמה שהותירו את הנשים בחיים, ומדוע באמת הותירו אותן?
צבא קטן וצדיק
בפשטות, משה רבינו רצה מתנדבים – צבא קטן וצדיק. הוא ידע שאם בקרב הלוחמים יהיו כאלה שנכשלו אף הם עם בנות מדיין, עלולים אנו להפסיד במערכה. שכן מאחורי המערכה הגלויה נערכת מערכה רוחנית, והבסיס לניצחון במלחמות מתחיל בזכויות שלנו, בצדקת דרכנו ובמעלת הלוחמים.
ואכן הוא צדק: הניצחון היה מזהיר, ועם הצלחות אין מתווכחים. הלוחמים חזרו ללא כל אבידות מצדנו.
מדוע שינה משה מ'נקמת ישראל' ל'נקמת ה'?
משה סבר שהמפלה הגדולה שקרתה לנו בגין מדיין הייתה הנפילה בעבודת בעל פעור – עבודה זרה. הוא ראה את עיקר הפגיעה בקב"ה. ועוד, שהניצחון במלחמה תלוי בכוונתה. וכך כותב הרמב"ם בהלכות מלכים (פרק ז):
וכל הנלחם בכל לבו בלא פחד ותהיה כוונתו לקדש את השם בלבד מובטח לו שלא ימצא נזק ולא תגיעהו רעה, ויבנה לו בית נכון בישראל ויזכה לו ולבניו עד עולם ויזכה לחיי העולם הבא, שנאמר: כי עשה יעשה ה' לאדוני בית נאמן כי מלחמות ה' אדוני נלחם ורעה לא תמצא בך וגו' והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה' אלוהיך.
המחלוקת על הותרת הנשים בחיים
לאחר המלחמה קצף משה על שרי החיל:
וַיִּקְצֹף מֹשֶׁה עַל פְּקוּדֵי הֶחָיִל שָׂרֵי הָאֲלָפִים וְשָׂרֵי הַמֵּאוֹת הַבָּאִים מִצְּבָא הַמִּלְחָמָה׃ וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מֹשֶׁה הַחִיִּיתֶם כׇּל־נְקֵבָה׃ הֵן הֵנָּה הָיוּ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל בִּדְבַר בִּלְעָם לִמְסׇר־מַעַל בַּי-הֹוָה עַל־דְּבַר־פְּעוֹר וַתְּהִי הַמַּגֵּפָה בַּעֲדַת יְ-הֹוָה׃ (במדבר לא, יד–טז)
משה רבינו לא הבין כיצד הותירו בחיים את הנקבות שהיו אלה שהחטיאו את בני ישראל. הטענה מובנת, אז מה הייתה סברתו של פנחס ושריו?
מסביר אור החיים הקדוש שפנחס סבר שבנות מדיין הוכרחו ללכת ולזנות עם ישראל בידי אבותיהן ומנהיגיהן, ואין להורגן בשל כך. ואילו משה סבר שאמנם על הזנות אין להענישן, אבל הן מעצמן החטיאו את בני ישראל בבעל פעור – וזאת לא צוו לעשות.
חלוקה זו שבין משה לפנחס כבר ניכרת בהתנהלותם בפרשת בלק, במעשה זמרי. משה רבינו סבר מלכתחילה שהקלקול העיקרי היה בבעל פעור – חטא של עבודה זרה, ולכן טיפל בתקיפות בחוטאים בבעל פעור אך לא נגע בזמרי בן סלוא שכל חטאו היה בזנות בלבד. פנחס לעומתו ראה בקלקול העריות את אבן הנגף, ולכן הרג את זמרי ובכך עצר את המגפה – אך לא הרג את בנות מדיין שזינו עם העם, כי לדעתו היו מחויבות לעשות כן.
החלוצים ובני גד וראובן
למדנו שמשה שלח חלוצים משום שרצה לוחמים שכל מעיינם יהיה לקדש את ה'. בזכות זה ניצחו וחזרו כולם בשלום מהמערכה.
בסיפור בני גד וראובן המשיך משה רבינו לפי קו זה ו"שינה" דבר קטן בהצעתם: אני רוצה שתעברו חלוצים לפני ה' למלחמה, ולא לפני בני ישראל כפי שהצעתם. רצה שתהיה מגמתם טהורה, ללא אינטרס אישי. אמנם קשה לעשות דברים ללא נגיעה אישית, ואילו שאר השבטים היו יוצאים חלוצים למלחמה, הנגיעה האישית הייתה עלולה לפגוע בהצלחת המלחמה. לכן גלגלה ההשגחה שבני גד וראובן – השבטים שכבר קיבלו את נחלתם – הם שיעברו חלוצים בכיבוש הגדה המערבית.
למדנו מהפרשה שהמיוחד בחלוצים היה שפעלו לשם שמיים, ללא נגיעות אישיות – ובזה היה סוד הצלחתם. והנה גם המאפיין את תקופת החלוצים בעת החדשה הוא ההתעלות וההתיישבות בארץ לשם שמיים, במובנו הרחב של הדבר.
מסר לדורנו
החלוציות האמיתית – אז כמו היום – נמדדת לא בגודל הכוח אלא בטוהר הכוונה. כשם שצבא קטן וצדיק ניצח בזכות מסירותו לשם שמיים, כך גם בימינו הצלחתנו תלויה במידת המוכנות שלנו לפעול מתוך אידיאלים ולא מתוך אינטרסים. זהו הקו המחבר בין חלוצי משה לחלוצי ההתיישבות בדורנו.


