בס"ד לפרשת ראה התשע"ט
בפרשתנו משה רבנו מוכיח ומדרבן אותנו לדאוג ולתרום לעניים ולאביונים, למחוק דהיינו לשמט את החובות שלהם בשנת השמיטה. וכן אוסר לגוש אותם, דהיינו אסור למלווה להלחיץ ולדחוק את הלווה שישלם חובו. ועוד אזהרות בנושא. ואז כתולדה ממדיניות חברתית כזו אומר משה:
אֶפֶס כִּי לֹא יִהְיֶה בְּךָ אֶבְיוֹן כִּי בָרֵךְ יְבָרֶכְךָ יְ-הֹ-וָ-ה בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יְ-הֹ-וָ-ה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ:( דברים טו,ד)
איזה נפלא, איזה כיף לדעת שיום אחד לא יהיו יותר אביונים בארץ. אגב משה מדגיש כאן שדוקא בארץ ישראל נזכה להתגשמות החזון הסוציאלי. אבל לדאבוננו כמה פסוקים אחר כך משה רבנו "חוזר בו" וטוען טענה שונה:
כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לֵאמֹר פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לְאָחִיךָ לַּעֲנִיֶּךָ וּלְאֶבְיֹנְךָ בְּאַרְצֶךָ: ( דברים טו, יא). ולא רק שחוזר בו, אלא אף מנמק ומדרבן, למה פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לְאָחִיךָ לַּעֲנִיֶּךָ ? כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ . וזה תמוה , אם לא יחדל אביון, זו סיבה שאנו נתרום לאביונים?
כבר התייחס לזה מדרש הספרי והובא אף ברש"י:
אפס כי לא יהיה בך אביון. ולהלן הוא אומר: כי לא יחדל אביון! בזמן שאתם עושים רצונו של מקום, אביונים באחרים; ובזמן שאין אתם עושים רצונו של מקום, אביונים בכם.
לפי הסבר זה, תמיד יהיו בעולם עשירים ועניים, וזו כוונת הביטוי בקרב הארץ. אבל אנו יכולים על
ידי מדיניות חסד להביא לכך שבנו בעמנו לא יהיו אביונים. לכן אומר משה לא יהיה בך אביון.
מבט זה מעורר מחשבות, כאילו שהעולם חייב שיהיו בו עשירים מחד ואביונים מאידך, וזה מעורר שאלה, למה כך חייב להיות? ובע"ה עוד אחזור לטפל השאלה זו בהמשך.
הפסוק אומר: פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לְאָחִיךָ לַּעֲנִיֶּךָ וּלְאֶבְיֹנְךָ בְּאַרְצֶךָ
יש להתבונן בפרוט אחיך, ענייך ואביונך. בהבדל ביניהם ובסדר שלהם.
רש"י מסביר שאביון דל מעני ושורש אביון אבה. כמו תאב. ענין התאוה נמצאת בפרשתנו בעוד הקשרים כמו תאות הבשר ועוד. אז האביון נמצא במקום של תאב, של הרגשת חוסר המניעה אותו. העוני לעומת זאת משמש לתחום יותר רחב, במובן של מסכנות מנטלית, תודעה מנמיכה. חז"ל ציינו שאין עניות אלא בדעת.( נדרים מא,א). אמירה מאוד נוקבת אנו שומעים כאן. העניות באה מהשכל, מהדימוי העצמי והאביונות לעומתה באה מעולם הרגש.
מענין הסדר של הדברים, מדוע משה מצווה אותנו קודם לפתוח את ידנו לאחינו( שבתאור זה נשמע שיתכן שהוא בכלל לא עני ולא אביון ולמרות זאת הוא הראשון לעזרה), ואחריו לעני ורק לבסוף לתת לאביון שהוא המסכן ביותר. למה כך, האם לא צריך לתת ראשון לאביון?
אפשר להבין שההקדמה לאחיך באה ללמד שכאשר יש לך שני עניים לעזור להם עליך להקדים עזרה לאחיך. ועל זה הדרך להקדים את עניי עירך לעניים אחרים. אבל אפשר גם להבין שהעברה לאח באמת קודמת, תעזור לו לפני שהוא יהיה עני, שלא יהיה עני ותעזור לעני לפני שיגיע להיות אביון.
אור החיים הקדוש מזהה כאן כמה דרגות בייסורים שהשם מביא לעניים. כידוע השם מכין לכל חי מזון, אבל פעמים שהוא שולח את חלקו של האביון לעשיר, כדי לזכות את העשיר במתן לאביון. אם השם שלח את חלקו לעשיר שהוא אחיו, אז ממעט את צערו של האביון. פעמים שההשגחה מרחיקה את חלקו לאדם רחוק ממנו והוא נצרך לכתת רגליו ממקום למקום להשיג לחמו.
בצורת חשיבה דומה לזו, מסביר המלבי"ם את הסתירה לכאורה שהזכרנו בין הפסוקים, לא יהיה בך אביון, הכוונה לחלקו של האביון שהגיע אליך, האביון שבך. ועל ידי שתפתח את ידך ותיתן לאביון חלקו לא ישאר בך ויגיע למחוז חפצו. השם כביכול מפזר את החלקים ואנו באים לסדרם במקומם. לפרוש זה תמיד ימשיכו להיות אביונים, קרי כאלה שהשם שלח להם את חלקם דרך חשבון הבנק של העשירים, והמשימה שלנו שלא יישאר בחשבוננו כסף של עניים.
אם ניקח את העניין עוד צעד נבין כך, בכולנו יש חלק של אביון וחלק של עשיר. וכוונתי היא שלא רק שכל אחד מאיתנו ניחן באיזו מתנה טובה ששלח לו השם ובה הוא עשיר וממנה עליו לחלק לכולם. אלה אפילו במה שאנו נותנים לעניים, מתגלה צד האביונות שבנו. והשם ברוב רחמיו על ידי שזיכה אותנו לתת משלנו לאחרים עוזר לנו להירפא מצד האביונות שבנו. שמעתי סיפורים על אנשים שביום שהם התחילו לתת צדקה לעניים הם התחילו להתעשר, כי הם שינו מעמד. בזה שהצליחו לראות בעיניים את האביונים, גם האביונות שבהם התחילה להירפא.
אור החיים הקדוש הצליח לשמוע עוד קול יותר עמוק בפסוקים אלו, לפרושו השם בא לרמוז לנו על העני היחיד ומיוחד שלבואו אנו כה מצפים, למלך המשיח שנקרא עני. זה האתגר שנמצא בעומק הפסוקים להצמיח את המשיח, להרים אותו מהקרשים, בדאגה לעניים אנו מקרבים את בואו. ומצד שני בואו של המשיח יביא את הבשורה לתיקון האביונות והעניות. בִּצְדָקָה תִּכּוֹנָנִי (ישעיה נד, יד) .