בס" ד לפרשת שופטים התשע"ט
כיום רווחת הדעה שאסור לנו לתפוס עמדה שיפוטית ביחס לזולת, ובמיוחד ביחס לבן/ בת הזוג שלנו. בפועל קשה מאוד שלא לשפוט, ואנו מרגישים גם התנגדות פנימית לאמירה הזו, כי השפיטה מתחילה מאכפתיות ומצפיות שלנו מהשני, על כן יציאה מעמדה שיפוטית גורמת לריחוק והתנתקות. על פי רוב, המשמעות שיש ל" יציאה מעמדה שיפוטית" איננה באמת יציאה אלא הגשת התביעה/ ציפייה לזולת בסגנון לא שיפוטי, ז"א השינוי שאנו עושים הינו רק בסגנון ולא במהות. אנו נאמר לדוגמא לשני קשה לי עם כך שאתה עשית כך וכך, אמרת לי כך וכדו' בזה אכן אנו מקילים על השני להקשיב לנו אבל לא באמת יצאנו משיפוטיות שלו.
חשוב לברר מהי עמדת התורה וחכמי ישראל בנושא?
פרשתנו פותחת בדברי משה רבנו:
שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר יְ-ה-וָ-ה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לִשְׁבָטֶיךָ וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק. ( דברים טז, יח).
כמובן פשט הפסוקים עוסקים במינוי דיינים ובציפיות מהם, אבל חכמי ישראל ראו כאן גם הדרכה לכל אחד ואחת מאיתנו כיצד עלינו לשפוט את הזולת, ושפטו את העם משפט צדק. התורה לא מצפה מאיתנו להימנע מלהיות שיפוטיים, אלא כמאמר חז"ל בפרקי אבות :
יְהוֹשֻׁעַ בֶּן פְּרַחְיָה אוֹמֵר, עֲשֵׂה לְךָ רַב, וּקְנֵה לְךָ חָבֵר, וֶהֱוֵי דָן אֶת כָל הָאָדָם לְכַף זְכוּת. ( פרק א, משנה ו)
יהושע בן פרחיה הבין את כוונת התורה, שאינה מצפה מאיתנו להימנע מלשפוט את הזולת, אבל כן שנשתדל ככל יכולתנו לדונו לכף זכות.
וכך מבאר התפארת שלמה (רבי שלמה מרדומסק) את הציווי שבפרשתנו, ושפטו את העם משפט צדק, בזה שאנו מחפשים לצדק את העם, אנו מעוררים גם בשמים את הרחמים על העם. גם האדם שאנו דנים לכף זכות, אותו חלק צדיק שבו מתעצם על ידי כך והופך להיות החלק המוביל. כמובן שהכי חשוב שכך אנו ננהג עם קרובנו, עם בני הזוג שלנו ועם הילדים. וכך מסביר התפארת שלמה את הנהגתו של רבי חנינה בן דוסא. מסופר עליו בתלמוד במסכת ברכות(יז,ב):
"בת קול יוצאת מהר חורב ואומרת: כל העולם כולו ניזון בשביל חנינא בני, וחנינא בני דיו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת"
כיצד היה העולם ניזון בזכות רבי חנינא? כיצד הוא פרנס את העולם?
בזה שהיה דן אותם לכף זכות, היה מעורר עליהם רחמים וחסדים. ועל זה גם התפלל שלמה המלך להיות לו לב שומע כזה לשפוט ולדון כל אדם לכף זכות.
ולמה התפלל על זה שלמה? כי זו משימה לא תמיד כה פשוטה, לא מועיל שנסנגר בדברים שאין בהם ממש, אנו צריכים לחפש ולמצוא באמת את הנקודה הטהורה, הכנה והחיובית שעומדת מאחורי התנהגות חברינו, ולא תמיד אנו מצליחים למוצאה.
יש דין מיוחד ומופלא בהלכות המשפט העברי, בהלכות נפשות, אם כל הדיינים אומרים שהאדם חייב, לא מחייבים אותו כי לא יתכן שאין צד זכות, ויתכן שאם הדיינים היו מוצאים את צד הזכות הוא היה מכריע את הכף והדין היה שונה.
בעצם הדין הזה אומר, שאם לא הצלחת עדיין למצוא את הנקודה הטובה באדם, אסור לך כלל לשפוט אותו. ואולי זו כוונת חז"ל שאמרו : אַל תָּדִין אֶת חֲבֵרָךְ עַד שֶׁתַּגִּיעַ לִמְקוֹמוֹ, ( פרקי אבות ב,ד), אל תדון את חברך עד שתגיע למקום האמיתי שבו הוא נאחז, עד שתמצא את הנקודה הטובה שבו.
ויש עוד כוונה עמוקה בדברים אלה, בבית דין של מעלה שופטים אותנו כפי שאנו שפטנו את האחרים. בעצם אנחנו חורצים את גזר דיננו כשאנו שופטים את הזולת. אז אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו, עד שתדע שגם אתה נידון יחד איתו על ידי שפיטתך. בטח כשנשים על ליבנו שאנו נשפטים יחד עם מי שאנו שופטים, אז נשתדל לדונו לכף זכות. וזו עצה טובה בשביל לעבור בהצלחה את ימי הדין הקרבים ובאים לטובה, לדון את הזולת לכף זכות.
לסיכום: המשפט איננו ענין של בדיעבד, אלא יסוד בעולם. השם מצפה מאיתנו ומאמין בנו ולכן אף שופטנו. לא להיות בעמדה שיפוטית כלפי הזולת, פשוט לא עובד. מה שנכון ומועיל לשפוט את הזולת לכף זכות. בזה אנו גם מעוררים את רחמי שמים על הזולת ועלינו.
שבת שלום ובהצלחה במבחן.