בס"ד לפרשת ויקהל התש"פ

אנו רגילים להשתמש בביטוי הזה די והותר, מה מקורו?

מובא בפרשתנו:

וְהַמְּלָאכָ֗ה הָיְתָ֥ה דַיָּ֛ם לְכָל־הַמְּלָאכָ֖ה לַעֲשׂ֣וֹת אֹתָ֑הּ וְהוֹתֵֽר׃ 

אלא שהתקשו הפרשנים כיצד היתה גם דיה וגם הותר? מדובר בפסוקים על התרומות של זהב וכסף ושאר חומרי גלם שהעם הביאו למלאכת בניית המשכן. האם העם הביאו יתר על הנצרך או בדיוק כפי הנצרך למלאכה? או בסגנון אחר, האם כשסיימו לבנות המשכן נשארו תרומות שלא נוצלו למלאכה?

וכך אור החיים הקדוש שואל:

דים וגו' והותר. הם ב' דברים הפכיים אם דים אינו הותר ואם הותר אינו דים, וכאן אין מקום לומר לא זו אף זו לצד ששניהם סוג אחד ובחינה אחת ואין דרך לעשות סוג א' ב' סוגים כי יש בנשמע הכחשה, ועוד לא היה צריך לומר דים אלא והמלאכה היתה הותר לכל המלאכה, ועוד כל הכתוב מיותר שהרי אמר למעלה מרבים העם להביא מדי העבודה למלאכה ופשיטא שלא אמרו כן עד ששערו ומה צורך עוד לומר והמלאכה וגו'? ועונה:

ואולי שישמיענו הכתוב חיבת בני ישראל בעיני המקום כי לצד שהביאו ישראל יותר משיעור הצריך חש ה' לכבוד כל איש שטרחו והביאו ונכנס כל המובא בית ה' במלאכת המשכן, וזה שיעור הכתוב והמלאכה אשר צוה ה' לעשות במשכן הספיקה להכנס בתוכה כל המלאכה שעשו בני ישראל הגם שהותר פירוש שהיה יותר מהצריך הספיק המקבל לקבל יותר משיעורו על ידי נס. או על זה הדרך והמלאכה שהביאו היתה דים לא חסר ולא יותר הגם שהיתה יותר כפי האמת והוא אומרו והותר כי נעשה נס ולא הותיר:

לפי הסבר אור החיים, אכן העם הרבה להביא, אבל השם ראה את הציפיה של כולם שתרומתם תשמש למלאכה ובנס כל התרומות נכנסו לכלי המשכן.

לספורנו הסבר יותר פשטני, לפרושו, אמנם העם הרבה להביא יותר מהצורך, לכן העושים במלאכה יכלו להשתמש בחומרי הגלם ברווחות וכך ניצלו את כל התרומות.

ולדעת המלבי"ם הכוונה בפסוק לומר שהתרומות הספיקו לעשיית כל הכלים הנצרכים ואף נותר מעבר לכך, והנותר שמרו לצורך תיקונים בעתיד של כלי המקדש. פרוש זה תואם את המקובל היום להבין בביטוי "די והותר".

עכשיו נעבור להסברים יותר מרחיקי לכת, הבן איש חי רואה כאן הדרכה כללית לצורת התנהלותנו בעולם הזה וכך כותב:

דהנה האדם יש לו ב' מלאכות בעולם הזה: הא' מלאכה רוחנית, והוא שע"י עסקו בתורה ומצות ומע"ט בונה בשמים עליותיו, שהוא בורא כמה רקיעים וכמה עולמות ומתקן כמה תיקונים למעלה, ועל זאת המלאכה אמר התנא: לא עליך המלאכה לגמור וכו' ע"ש. ומלאכה הב' היא מלאכת הגופנית של צרכי עולם הזה, והנה אם האדם לא יבקש להרויח ממלאכתו כי אם כדי סיפוקו דוקא ולא לאסוף ממון ולצבור הון הנה זה יוכל להתעסק במלאכה הרוחנית כראוי אבל אם הוא יבקש לצבור ממון רב ממלאכה הגופנית למלאת אוצרותיו כסף וזהב, הנה זה לא אפשר לו לעסוק במלאכה הרוחנית כראוי יען שאם הוא יבקש לאסוף הון רב, הנה זה אין לדבר סוף, כי מי שיש לו מנה רוצה מאתים, וכן על זה הדרך אין קץ כי אין אדם מת וחצי תאותו בידו, וכמו שאמר שלמה המלך עליו השלום: אם יוליד איש מאה ושנים רבות יחיה ורב שיהיו ימי חייו ונפשו לא תשבע מן הטובה וכו', וכן הוא אומר: אוהב כסף לא ישבע כסף וגו' משא"כ אם הוא עצמו לא ירדוף לבקש יותר מכדי סיפוקו א"כ אפשר לו לפנות דעתו לעסוק במלאכה הרוחנית ושניהם יתקיימו אז בידו.

הבן איש חי למד מכאן הדרכה להגביל את עיסוקנו במלאכת הפרנסה/איסוף הכסף כדי שיהיה לנו הותר למימוש הרוחני שלנו.

בעל הטורים הלך בדרך אחרת בהבנת הפסוק מתוך שיטתו למצוא את הביטוי הזה במקומות אחרים בתנ"ך ולראות את ההקשר, ולמד מכאן שכאשר אנו עוסקים במלאכת הקודש, אנו זוכים לתוספת ברכה גשמית ולשובע בעולם. כל התורמים למלאכת בניית המשכן לא הפסידו ואף הותירו לעצמם מכך.

לסיכום: המשכן מהוה נקודת מפגש בין העולמות, בין העולם הגשמי וחוקיו ובין העולמות הרוחניים וחוקיהם. במשכן אפשר לגלות שהמעט יכול להחזיק את המרובה. יש במשכן מקום די והותר, והוא יכול להכיל את שני ההפכים, את הדי ואת ההותר ביחד. ומכאן אף למדנו שהצמצום וההגבלה שאנו נשים לעיסוקי החומר והגשם, גם יאפשרו לחלק הרוחני שלנו להתפתח ולפרוח, ובנוסף אפילו נגלה שהגשם לא יצטמצם ויחסר, ובזה נגלה את ההותר אף בתוך עולם הדי.

הָבִיאוּ אֶת כָּל הַמַּעֲשֵׂר אֶל בֵּית הָאוֹצָר וִיהִי טֶרֶף בְּבֵיתִי וּבְחָנוּנִי נָא בָּזֹאת אָמַר יְ-הוָה צְבָאוֹת אִם לֹא אֶפְתַּח לָכֶם אֵת אֲרֻבּוֹת הַשָּׁמַיִם וַהֲרִיקֹתִי לָכֶם בְּרָכָה עַד בְּלִי דָי (מלאכי ג,י) ברכה בעז מלט