בס"ד לפרשת בהעלותך השת"פ

מובא בפרשתנו ציווי על עשיית הפסח. היה זה בשנה השניה ליציאת מצרים, שבועיים לאחר חנוכת המשכן, בהר סיני. בעקבות הפסח הזה מסופר על האנשים שהיו טמאים לנפש אדם ולא יכלו לעשות הפסח במועדו, הם באו למשה לשאול מה יעשו? משה שואל את ה’ ואז מתגלה לנו פסח שני, מועד ב’ למצוות הפסח למי שהיה טמא או בדרך רחוקה ולא יכל לעשות את הפסח במועדו.

עולה השאלה מדוע ציווה ה’ כאן על מצוות הפסח לאחר שכל המועדות כבר צוו בפרשת אמור ועל פסח כבר בא ציווי ביציאת מצרים בפרשת בא, ולמה חזר ה’ כאן על הפסח?

לשיטת הרמב"ן ה’ חזר וציווה כי מפרשת בא היינו חושבים שפסח יהיה נוהג רק בארץ ישראל שנאמר שם והיה כי תבואו אל הארץ, לכן חזר וציווה כאן על הפסח שיהיה נוהג גם במדבר, בדרך ובחוצה לארץ לדורות. עדין צריך לעיין מעבר לדיוק הפסוקים מה ההווא אמינא שלא נחוג את פסח בחו"ל? מצאנו דיון בתלמוד אם מזכירים יציאת מצרים בלילות, וכך גם היינו חושבים שבגלות כשאין אנו בני חורין ומחוץ לארצנו לא שייך לחוג את חג החרות קמ"ל שיציאת מצרים זיכתה אותנו בחרות נצחית, ואף בהיותנו בגלות חרותנו איתנו.

 

אור החיים הקדוש מזכיר פרוש זה אבל לא נראה לו שזו הסיבה, ומביא הסבר אחר שהתורה ציוותה על הפסח כאן כי היה חשש בעם ישראל שלאחר חטא העגל שוב אין לנו זכות להקריב את הפסח שנאמר בו וכל ערל לא יאכל בו, וחטא העגל גרם לערלת לב בישראל. אולם קצת קשה להבין מדוע הם חששו והלא ה’ סלח להם על חטא העגל ואף נתן להם לוחות שניות ואחר כך השכין שכינתו במשכן.

 

 

הרש"ר הירש מביא הסבר אחר, בגמרא מובא שבאותה שנה שיצאו ממצרים ט"ו בניסן חל ביום חמישי,(שבת פ"ו:) בשנה אחר כך אומרת הגמרא שראש חודש ניסן חל היה ביום ראשון,(שבת פ"ז:) אז י"ד בניסן היה באותה שנה ביום שבת. לכן אומר הרש"ר בא הקב"ה וציווה על הפסח שיחול במועדו, כי היה חשש שבני ישראל יבינו שאין להקריב את הפסח אם חל בשבת, והלכה שקרבן הפסח דוחה שבת. ולמה צריך לימוד מיוחד לפסח הלא כל המועדות קורבנותיהם דוחות שבת? בפסח יש חידוש מיוחד, הפסח הוא קורבן יחיד, וכל השנה כולה קורבנות יחיד לא דוחים שבת, יצא מהכלל הפסח שהוא כעין קרבן ציבור ודוחה שבת.

עוד אפשר לומר שה’ ציווה כאן על הפסח כדי לעורר את העם ולחשוף את דיני פסח שני. דין פסח שני מגלה את יחודו של הפסח והחשיבות שכל ישראל ללא יוצא מן הכלל יבואו ויקריבו אותו.

פסח הינו חג החרות שלנו, תאריך יסוד האומה. כל מי שלא מביא את הפסח חלילה נכרת מעמיו. מתנתק מחיות האומה. התורה מצוה וכל ערל לא יאכל בו, זו הבדלת ישראל מהעמים. גם יהודי שלא נימול אסור לו לאכול מהפסח, ואף משפחתו מנועה מלאכול הפסח עד שימול עצמו.

אמרנו שקרבן הפסח הוא סוג נבדל משאר הקורבנות. הרמב"ם קורא לו קרבן יחיד כעין של ציבור. אומר בשפה אחרת זהו קרבן שבו כל אחד יחידי מקבל מעמד של חלק מהציבור. היתכללות היחידים בתוך הכלל. ממילא מובן למה כה היה חשוב לאותם טמאים לקבל מועד ב’ כדי שיוכלו להצטרף לכלל ישראל.

בפשט אנו מבינים שעשיית ברית מילה הינה תנאי לקיום הפסח, אבל אפשר גם לראות זאת הפוך, התורה אסרה לערל לאכול ולהשתתף בפסח, על ידי כך יצרה תשתית שכל עם ישראל יקפידו לערוך את ברית המילה. לכן מצוות המילה דוחה הן את הפסח והן את השבת כשנעשית במועדה, היא באה בעצם לתקן את חטא אדם הראשון, ולהחזיר העולם למצבו המקורי המתוקן. בבריאת העולם, אדם הראשון נברא מהול.(מדרש תנחומא נח,ח). זו היתה הטבעיות המקורית של האדם. אחר כך חטאו גרם להופעת העורלה בצאצאים.

יש קשר הדוק בין המילה, הפסח והשבת. יום טוב ראשון של פסח נקרא בתורה שבת. השבת נקראת בתורה זכר ליציאת מצרים, דהיינו זכר ליום טוב ראשון של פסח. שבת פסח ומילה הינן מצוות המיוחדות רק לעם ישראל. השבת נקראת אות, "אות היא ביני וביניכם". והמילה אף היא נקראת אות. אנו אומרים בהבדלה של שבת "המבדיל בין קודש לחול, בין אור לחושך, בין יום השביעי לששת ימי המעשה (שבת) בין ישראל לעמים(ברית מילה ופסח). המטרה המשותפת לשלושתם, לזכור שהשם מקדשנו, שהעולם הולך ומתקדם ליום שכולו שבת ומנוחה, להגיע להשלמת התיקון למצב גן עדן קודם החטא.

שבת שלום בעז מלט