בפרשת מטות אנו פוגשים את עניין הנדרים. התורה מצווה אותנו להתייחס ברצינות לדיבורינו ולא להחל את דבר פינו. עיקר הכוונה למקרים שנשבענו או נדרנו, אך במובן רחב יותר אנו מצופים להתייחס לכל מילה שלנו כדבר קודש. התורה כאן למעשה מאפשרת ליהודי להרחיב לעצמו את גבולות התורה ולהוסיף על עצמו מצוות נוספות.
וכאן מצטרפת פרשייה העוסקת באפשרויות הפרת נדרים בעת הצורך לבנות ישראל:
וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל־רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְ-הֹוָה׃ אִישׁ כִּי־יִדֹּר נֶדֶר לַי-הֹוָה אוֹ־הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל־נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכׇל־הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה׃ וְאִשָּׁה כִּי־תִדֹּר נֶדֶר לַי-הֹוָה וְאָסְרָה אִסָּר בְּבֵית אָבִיהָ בִּנְעֻרֶיהָ׃ וְשָׁמַע אָבִיהָ אֶת־נִדְרָהּ וֶאֱסָרָהּ אֲשֶׁר אָסְרָה עַל־נַפְשָׁהּ וְהֶחֱרִישׁ לָהּ אָבִיהָ וְקָמוּ כׇּל־נְדָרֶיהָ וְכׇל־אִסָּר אֲשֶׁר־אָסְרָה עַל־נַפְשָׁהּ יָקוּם׃ וְאִם־הֵנִיא אָבִיהָ אֹתָהּ בְּיוֹם שׇׁמְעוֹ כׇּל־נְדָרֶיהָ וֶאֱסָרֶיהָ אֲשֶׁר־אָסְרָה עַל־נַפְשָׁהּ לֹא יָקוּם וַי-הֹוָה יִסְלַח־לָהּ כִּי־הֵנִיא אָבִיהָ אֹתָהּ׃ וְאִם־הָיוֹ תִהְיֶה לְאִישׁ וּנְדָרֶיהָ עָלֶיהָ אוֹ מִבְטָא שְׂפָתֶיהָ אֲשֶׁר אָסְרָה עַל־נַפְשָׁהּ׃ וְשָׁמַע אִישָׁהּ בְּיוֹם שׇׁמְעוֹ וְהֶחֱרִישׁ לָהּ וְקָמוּ נְדָרֶיהָ וֶאֱסָרֶהָ אֲשֶׁר־אָסְרָה עַל־נַפְשָׁהּ יָקֻמוּ׃ וְאִם בְּיוֹם שְׁמֹעַ אִישָׁהּ יָנִיא אוֹתָהּ וְהֵפֵר אֶת־נִדְרָהּ אֲשֶׁר עָלֶיהָ וְאֵת מִבְטָא שְׂפָתֶיהָ אֲשֶׁר אָסְרָה עַל־נַפְשָׁהּ וַי-הֹוָה יִסְלַח־לָהּ׃ (במדבר ל, ב–ט)
אנו רואים כאן שלאבי הנערה יש אפשרות להניא אותה, ולבעלה – להפר את נדרה. במצב הביניים של נערה מאורסה מופיעים גם לשון "הניא" וגם לשון "הפר". ובכלל, לכל האנשים והנשים יש אפשרות ללכת לתלמיד חכם או לבית הדין שיתירו להם את נדרם.
מדוע ניתנה לנשים אפשרות מיוחדת להפרת נדרים?
ככלל אנו רואים שנשים נוטות יותר מגברים לנדור, הן בהיסטוריה התנ"כית והן כיום בנוהג שבעולם. אמנם אישה בוגרת שהיא רווקה, גרושה או אלמנה אין לה אפשרות מיוחדת זו של הפרת נדרים, וכמו האיש יכולה היא ללכת לבית הדין להתיר נדריה. אבל כשהיא נערה בבית אביה – הוא יכול להניא אותה.
ההבדל בין 'הניא' ל'הפר'
כיצד האב מניא את בתו? הוא אומר שהוא מפר את נדרה. אם כן, מדוע אמרה התורה לשון "הניא" כאשר בפועל הוא מפר?
מטרת האב היא לחנך את בתו. הוא אינו רוצה שבתו תהיה נדרנית – שהרי התורה התירה לנדור רק למקרי קצה מסוימים מאוד, ולא כצורת חיים רצויה. האב יודע שאם בתו תהיה נדרנית, חלילה, לא ירצו להתחתן עמה, והדבר עלול לפגוע בעתיד בחיי המשפחה שלה.
לכן אמרה התורה "הניא אותה" – כלומר, הוא משפיע עליה לשנות את דרכה. אמנם בשעה שהוא מפר את נדרה הוא אומר "מפר", שכן אמירתו מתייחסת למעשה הנדר, אבל כוונתו האמיתית היא להשפיע עליה. ולכן אומרת התורה "הניא", שהוא בבניין הפעיל: את הנדר הוא מפר, ואותה הוא מניא.
לעומת זאת הבעל כבר אינו מחנך אותה כמו אביה, ואין הוא מפר את כל נדריה. לשון "מפר" – כמו מפורר – הבעל כביכול חותך את החבל. התורה נתנה לו יכולת זו כדי לשמור על ביתם שלא יתפרק חלילה, שכן הנדרים והשבועות עלולים לפגוע בשלום הבית ובזוגיות.
התרת נדרים על ידי חכמים
החכמים מתירים נדרים, אך התרת נדר צריכה למצוא בו פרצה או פתח. החכמים בודקים עם הנודר אם בעת שנדר היה מודע למציאות הנוכחית – האם גם אז היה נודר, או לא. מטרתם לגלות שבעת הנדר האדם לא ראה את כל התמונה, ואילו היה רואה אותה – לא היה נודר.
סיכומו של דבר: אנו צריכים לעמוד בדיבורנו, עיקר כוחנו בפינו. לכן מומלץ לחנך את הילדים שלא לנדור ולא להישבע. בדיעבד ישנן אפשרויות להפר או להתיר את הנדר.
מסר לדורנו
חכמת התורה מלמדת שיש לאזן בין כוח הדיבור לבין שמירה על שלום הבית והמשפחה. חינוך ילדינו לאחריות על דיבורם, ביחד עם הבנה שלפעמים נדרשת גמישות כדי לשמר את השלמות המשפחתית – זהו האיזון העדין שהתורה מבקשת מאיתנו.


