בס"ד לפרשת דברים התש"פ
ספר דברים שהוא ספר נאומי הסיכום של משה רבינו לבני ישראל ערב הכניסה לארץ, בהם הוא מוכיחם ומכינם להתמודדות עם ארץ הבחירה, מדבריו עולה לנו אישיותו המיוחדת של משה. וממנה נוכל ללמוד לחיינו ולדורנו דור נוחלי הארץ בשלישית. ברצוני לעמוד על כמה נקודות העולות מדבריו:
כך פותחת הפרשת: אֵ֣לֶּה הַדְּבָרִ֗ים אֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֤ר מֹשֶׁה֙ אֶל־כָּל־יִשְׂרָאֵ֔ל בְּעֵ֖בֶר הַיַּרְדֵּ֑ן בַּמִּדְבָּ֡ר בָּֽעֲרָבָה֩ מ֨וֹל ס֜וּף בֵּֽין־פָּארָ֧ן וּבֵֽין־תֹּ֛פֶל וְלָבָ֥ן וַחֲצֵרֹ֖ת וְדִ֥י זָהָֽב׃
אל כל ישראל- משה הצליח לדבר אל כולם. אל כל ישראל. אייך הוא הצליח שדבריו ידברו אל כולם?
כותב התפארת שלמה: והנה משה רבינו ע"ה בהיותו שלם בכל בחינת וכוונת עסק התורה גבוה מעל גבוה, הנה במדת טובו וענוותנותו לא רצה להחזיק לעצמו כל דבר בכל סודות התורה והיחודים והכוונות, רק הכל מסר לבנ"י וכמו שאמרו חכמינו ז"ל: משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע, ולא נאמר ונתנה ליהושע רק ומסרה, כשליח שמוסר דבר שנשתלח לבעליו, אבל אלו נאמר ונתנה ליהושע הי' משמע ש נתן דבר משלו. רק באמת משה רבנו ע"ה לא רצה וחפץ על ידה שום מעלה ולא זכות רק להאיר עיני ישראל עמו וכמ"ש ישמח משה במתנת חלקו ר"ל עיקר השמחה הי' למשה רבנו ע"ה כשנתן לישראל גם את חלקו שבתורה ושיעבדו את ה' בתורה באמת ובתמים.(תפארת שלמה דברים א,א)
התפארת שלמה מאיר לנו כאן שמשה רבנו בענוותנותו ראה את המשימה שלו לתת לכל ישראל כל תורה שהוא השיג, ומביא כאן ביאור מעניין מאוד ל"ישמח משה במתנת חלקו" שהשמחה הגדולה שלו היתה לתת את כל מתנת חלקו לישראל. וביאור זה מאיר לנו את דברי חז"ל כשבאו לברר ההבדל בין נבואת משה לנבואת שאר נביאים ואמרו: כל הנביאים נסתכלו באספקלריא שאינה מאירה משה רבינו נסתכל באספקלריא המאירה (יבמות מט,ב) (אספקלריא-כלי ראיה/זכוכית/עדשה) . אפשר להבין את מאמרם בשני הכיוונים:1 מתוך שמשה ראה בצורה מאוד ברורה ומאירה את מראות הנבואה שקיבל בזה זכה דוקא הוא למסור לישראל את התורה בצורה הכי נקיה שבן אנוש יכול להשיג.2 מתוך ענוותנותו של משה שלא ביקש לשמור שום דבר לעצמו כל התורה שקיבל מסיני העבירה הלאה לישראל ללא כל אינטרס אישי- זכה שהתורה שיעביר תהיה אספקלריא מאירה.
מוסיף לנו התפארת שלמה : הוא הי' מתכוון להיות דברו אל כל ישראל כולם להיות כולם כאחד מדברים אלה הדברים לשמה כמוהו כי באהבתו את בנ"י הי' נכנם בלב כל איש ואיש בדברים האלה להחזיקם ולעורר לבבם ברוח ה' כמוהו.(שם)
משה רבינו, מבאר כאן התפארת שלמה, רצה לזכות את כל ישראל בדרגת לימוד תורה לשמה כמו שהוא השיג. גם כאן אפשר להבין בשני הכיוונים את ענין כל ישראל: מתוך שמשה רצה בטובת כל ישראל, בזה זכה להיות צינור לדבר השם שיעבור דרכו. ואפשר להבין שמתוך כך שמשה פעל ללא כל מניע אישי, התורה לא הצטמצמה כשעברה דרכו וכך יכלה לדבר אל כל ישראל לכל גווניהם.
פעם בחוג בית שנערך בביתנו באותם ימים בישוב עדי עד, התארח ח"כ רובי ריבלין, מי שמכהן היום כנשיא המדינה, הוא נשאל אז בין השאר למה נציגי הליכוד בכנסת מדברים בנושאים חשובים בסגנון מעורפל ועמום, ורובי ענה שמכיוון שהליכוד פונה לציבורים רחבים, הוא חייב את העמימות הזו כדי לדבר לכולם. והנה משה רבנו לא שידר עמימות, הוא היה מאוד חד וברור, והוא הצליח לדבר אל כל ישראל כי כולם חשו שהוא לא פועל ממניעים אישיים, רק טובת כולם עומדת נגד עיניו.
כך כשאלדד ומידד התנבאו בתוך המחנה ויהושע בן נון קרא למשה לכלוא אותם, כי הם מערערים על מקומו של משה, עונה לו משה הַֽמְקַנֵּ֥א אַתָּ֖ה לִ֑י וּמִ֨י יִתֵּ֜ן כָּל־עַ֤ם יְהוָה֙ נְבִיאִ֔ים כִּי־יִתֵּ֧ן יְ-הוָ֛ה אֶת־רוּח֖וֹ עֲלֵיהֶֽם׃ "(במדבר יא,כ"ט)
בהמשך הפרשה משה מספר על מינוי שבעים הזקנים ומצין את יסודות המשפט על פי התורה:
לֹֽא־תַכִּ֨ירוּ פָנִ֜ים בַּמִּשְׁפָּ֗ט כַּקָּטֹ֤ן כַּגָּדֹל֙ תִּשְׁמָע֔וּן לֹ֤א תָג֙וּרוּ֙ מִפְּנֵי־אִ֔ישׁ כִּ֥י הַמִּשְׁפָּ֖ט לֵא-לֹהִ֣ים ה֑וּא וְהַדָּבָר֙ אֲשֶׁ֣ר יִקְשֶׁ֣ה מִכֶּ֔ם תַּקְרִב֥וּן אֵלַ֖י וּשְׁמַעְתִּֽיו׃
הפסוק הזה צריך לימוד בפני עצמו, אבל ברצוני להתייחס כעת רק לנקודה אחת: משה רבנו ממשיך בדרכו דרך הענוה מול השם, ומדגיש לדיינים שאל להם לירא משום אדם, כי המשפט לא-לוהים הוא. תפקיד מערכת המשפט איננו השגת שלום בין האנשים בטח לא שקט תעשייתי, אלא סידור החיים בעולם כפי רצון השם יתברך. אלא שסוף הפסוק מעורר שאלה ,וְהַדָּבָר֙ אֲשֶׁ֣ר יִקְשֶׁ֣ה מִכֶּ֔ם תַּקְרִב֥וּן אֵלַ֖י וּשְׁמַעְתִּֽיו׃
רש"י מהספרי מביא כאן: תקרבון אלי. עַל דָּבָר זֶה נִסְתַּלֵּק מִמֶּנּוּ מִשְׁפַּט בְּנוֹת צְלָפְחָד (שם); וְכֵן שְׁמוּאֵל אָמַר לְשָׁאוּל (שמואל א ט') "אָנֹכִי הָרוֹאֶה", אָמַר לוֹ הַקָּבָּ"ה חַיֶּיךָ שֶׁאֲנִי מוֹדִיעֲךָ שֶׁאֵין אַתָּה רוֹאֶה, וְאֵימָתַי הוֹדִיעוֹ? כְּשֶׁבָּא לִמְשֹׁחַ אֶת דָּוִד (שמואל א ט"ז) "וַיַּרְא אֶת אֱלִיאָב וַיֹּאמֶר אַךְ נֶגֶד ה' מְשִׁיחוֹ", אָמַר לוֹ הַקָּבָּ"ה וְלֹא אָמַרְתָּ אָנֹכִי הָרֹאֶה? "אַל תַּבֵּט אֶל מַרְאֵהוּ" (ספרי):
עולה לנו מפרושו שכאן משה רבנו פספס/טעה בדיבורו ובשל כך נסתלק ממנו משפט בנות צלפחד.
ואני שואל כיצד באותו פסוק ממש שמשה מדגיש שהמשפט לא-לוהים, בו הוא יטעה ויתן לעצמו מקום לא במקום? ועוד שבספר שמות מתאר הכתוב את עבודת הדיינים : וַיִּבְחַ֨ר מֹשֶׁ֤ה אַנְשֵׁי־חַ֙יִל֙ מִכָּל־יִשְׂרָאֵ֔ל וַיִּתֵּ֥ן אֹתָ֛ם רָאשִׁ֖ים עַל־הָעָ֑ם שָׂרֵ֤י אֲלָפִים֙ שָׂרֵ֣י מֵא֔וֹת שָׂרֵ֥י חֲמִשִּׁ֖ים וְשָׂרֵ֥י עֲשָׂרֹֽת׃
וְשָׁפְט֥וּ אֶת־הָעָ֖ם בְּכָל־עֵ֑ת אֶת־הַדָּבָ֤ר הַקָּשֶׁה֙ יְבִיא֣וּן אֶל־מֹשֶׁ֔ה וְכָל־הַדָּבָ֥ר הַקָּטֹ֖ן יִשְׁפּוּט֥וּ הֵֽם׃
(שמות יח,כה-כו) והנה את הדבר הקשה השופטים מביאים אל משה, כך אומרת התורה, אם כן מה הבעיה בדברי משה אצלנו?
מבאר המהר"ל מפראג, כאן אומר משה תקריבון אלי, ולא תביאו אלי. יותר מתאים היה לומר תביאו אלי, ובאמת בסיפור בנות צלפחד אומר הכתוב : וַיַּקְרֵ֥ב מֹשֶׁ֛ה אֶת־מִשְׁפָּטָ֖ן לִפְנֵ֥י יְ-ה-וָֽ-ה׃ אז כנגד זה שאמר תקריבון אלי,אכן אומרת התורה וַתִּקְרַ֜בְנָה בְּנ֣וֹת צְלָפְחָ֗ד (במדבר כז,א) הן נהגו כפי שמשה ביקש, ומשה הקריב את משפטן לפני ה'.
אם כן נראה לומר שלדידו של משה שלא רצה להחזיק לעצמו שום כבוד, שכל רצונו היה ללמוד ולקבל את דבר ה’, שמטרת המשפט לדידו הינה לגלות את משפט ה’, היה נכון לומר תקריבון, לשון שיש בה דוקא יותר ענוה מלשון תביאו אלי, ומשה שמח שהוא הקריב את משפטן אל ה’, כשמשה אמר להם לא תגורו מפני איש, הוא התכוון גם לעצמו, והנה בנות צלפחד לא פחדו מאיש והביאו את שאלתן. למדנו מכאן שמי שמשקיע משפיע. מי שבורח מהכבוד מקבלו בכפליים, מי שלא שומר לעצמו כלום מדבר ה’ ואת כל תורתו משתדל להעביר הלאה לכל ישראל, תורתו מתברכת.
שבת שלום בעז מלט