בס"ד
בפרשת כי תצא מובאים נושאים רבים ומגוונים, קשה למצוא את המשותף לכולם. הדינים הראשונים המובאים בפרשה: דין אשת יפת תואר, דין נחלת הבכור, בן סורר ומורה, איסור הלנת המת על העץ.
מה הקשר ביניהם?
רש"י מזכיר את מדרש תנחומא:
כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה. שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ, מִצְוָה גּוֹרֶרֶת מִצְוָה, וַעֲבֵרָה גּוֹרֶרֶת עֲבֵרָה. וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה וְגוֹ', וְגִלְּחָה אֶת רֹאשָׁהּ וְעָשְׂתָה אֶת צִפָּרְנֶיהָ, כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּמְצָא חֵן בְּעֵינֶיךָ. מַה כְּתִיב בַּתְרֵיהּ, כִּי תִהְיֶיןָ לְאִישׁ שְׁתֵּי נָשִׁים וְגוֹ'. שְׁתַּיִם בַּבַּיִת, מְרִיבָה בַּבַּיִת. וְלֹא עוֹד, אַחַת אֲהוּבָה וְאַחַת שְׂנוּאָה, אוֹ שְׁתֵּיהֶן שְׂנוּאוֹת. מַה כְּתִיב אַחֲרָיו, כִּי יִהְיֶה לְאִישׁ בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה. כָּל מָאן דְּנָסִיב יְפַת תֹּאַר, נָפִיק מִנַיְיהוּ בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה. שֶׁכֵּן כָּתַב בְּדָוִד, עַל שֶׁחָמַד מַעֲכָה בַּת תַּלְמַי מֶלֶךְ גְּשׁוּר בְּצֵאתוֹ לַמִּלְחָמָה, יָצָא מִמֶּנּוּ אַבְשָׁלוֹם שֶׁבִּקֵּשׁ לְהָרְגוֹ...וּמִצְוָה גּוֹרֶרֶת מִצְוָה, מִנַּיִן. דִּכְתִיב: כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ, שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח וְגוֹ' לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים. אַחֲרָיו מַה כְּתִיב: כִּי תִּבְנֶה בַּיִת חָדָשׁ, תִּזְכֶּה לִבְנוֹת בַּיִת חָדָשׁ וְלַעֲשׂוֹת מַעֲקֶה. מַה כְּתִיב אַחֲרָיו, לֹא תִזְרַע כַּרְמְךָ כִּלְאָיִם, תִּזְכֶּה לְכֶרֶם וְלִזְרֹעַ שָׂדֶה. מַה כְּתִיב אַחֲרָיו, לֹא תַּחֲרֹשׁ בְּשׁוֹר וּבַחֲמוֹר, תִּזְכֶּה לִשְׁוָרִים וַחֲמוֹרִים. מַה כְּתִיב אַחֲרָיו, לֹא תִלְבַּשׁ שַׁעַטְנֵז, תִּזְכֶּה לִבְגָדִים נָאִים מִן צֶמֶר וְלִבְגָדִים נָאִים מִפִּשְׁתִּים. מַה כְּתִיב אַחֲרָיו, גְּדִלִים תַּעֲשֶׂה לָךְ, תִּזְכֶּה לְמִצְוַת צִיצִית. מַה כְּתִיב אַחֲרָיו, כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה, תִּזְכֶּה לְאִשָּׁה וּלְבָנִים. הֲרֵי לָמַדְנוּ, שֶׁמִּצְוָה גּוֹרֶרֶת מִצְוָה, וַעֲבֵרָה גּוֹרֶרֶת עֲבֵרָה. לְפִיכָךְ נִסְמְכוּ פָּרָשִׁיּוֹת אֵלּוּ זוֹ לָזוֹ.
הרעיון מובן ואף חשוב, בחירות קטנות בכיוון הנכון יכולות לגרור אחריהן עוד ועוד הצלחות, וחלילה להיפך. אמנם המדרש קורא ללקיחת אשת יפת תואר עברה למרות שהתורה התירה זאת, כנראה הכוונה בלשון עברה לדברים המעבירים אותנו על דעתנו ודעת קוננו, זה שהתורה התירה לקחת במלחמה אשת יפת תואר, אין פרושו שהתורה חפצה בזה, אלא דיברה כנגד יצר הרע, דהיינו במקום לאסור זאת והלוחמים לא יעמדו בציווי התורה, התורה התירה עם מגבלות שונות כדי שאנו בסופו של דבר נרד מהסיפור המפוקפק הזה.
אור החיים הקדוש מבאר בדרך רמז את מהלך הדינים האלו והחוט החורז אותם הוא: וכי יהיה באיש חטא וגו'. סמך פרשה זו לשלפניה, לפי שהיה מסלסל סדר תיקון האדם, בתחילה העירו על עצמו כמו שפירשתי ברמז פרשת כי תצא, אחר כך העיר האב על הבן כמו שרמזנו בפסוק כי יהיה בן סורר וגו',
ממש פלא בפרשיות שבגלוי עוסקות במהלך הדרדרות האדם, כמובא במדרש, רואה אור החיים מהלך תיקון האדם דוקא, הבא נראה:
אומר אור החיים: ובדרך רמז תתבאר הפרשה על זה הדרך הנה כל בנין העולם וקיומו תלוי במעשה עם בני ישראל אם יטיבו דרכיהם העולם קיים וישמחו השמים ותגל הארץ, גם ה' אלהינו ישמח ויגל בנו, ויושר דרכם של ישראל תלוי בנצחון יצר הרע ובא הכתוב להעיר האדם כי ביציאתו מעולם העליון לבא לעולם הזה יהיה מוכן למלחמה, כי לא יחשוב שאין צריך תגבורת לנצחון זה אלא אדרבה לזו יקרא מלחמה על דרך אומרם (אבות פ''ד) איזהו גבור הכובש את יצרו שאין גבורה גדולה מזו, ולזה אמר למלחמה בפת''ח תחת הלמ''ד:...ואומרו וראית בשביה אשת יפת תואר. אמר אשת סמוך פירוש נשמת אדם, כי אין הס''מ שולט בנפש עד שתרד מטה ותכנס באדם ממנו הוא לוקחה בשבי, והנפש תקרא אשה, וקרא לזו יפת תואר כי הנפש יפה עד מאד אלא שמתנוולת במעשיה הרעים וכשינוצח היצר אז ישכיל האדם בנפשו מה יפה ומה נעימה היא(ע"כ)
פרשית יפת תואר אומר אור החיים רומזת לירידת הנשמה לעולם הזה, וכאשר היא יורדת למטה היא נשבית בידי היצר, והאדם צריך לצאת למלחמה ביצריו כדי לשחררה מהשבי, כדי לגלות את יופייה. והבאת אל ביתך-על ידי מלחמה זו האדם זוכה להיות בעל הבית המארח את הנפש האלוהית, ובכך להיות בעל נפש, הסרת השיער, עשיית הציפורניים והסרת שמלת שביה של יפת התואר, אלו לכלוכים ולבושים שהיא התלכלכה בהם בשיבתה בשבי, ואותם עלינו להסיר ממנה עלי ידי עבודת התשובה ותיקון המידות. הבכי על אביה ואימה ירח ימים רומז לימי חודש אלול חודש הרחמים.
פרשיית בן סורר ומורה, מבאר אור החיים, מדברת על האחריות שלנו מעבר לתיקון עצמנו אף לחינוך הילדים. גם כאן אנו פוגשים עיסוק באב ובאם. איננו שומע בקול אביו ובקול אימו- אביו הוא הקב"ה ואימו היא כנסת ישראל. מי שלא שומע בקול אביו שבשמים בסוף גם לא שומע בקול אביו ואימו הביולוגים. הורים שלא מחנכים את ילדיהם ולא מייסרים אותם בשבט מוסר לשמוע בקול אבינו שבשמים, שלא יתפלאו שגם בהם ימרדו לבסוף. עוד דיוק שמדייק כאן אור החיים, הכתוב אומר על בן סורר ומורה איננו שומע, ואם בא לומר רק שאינו שומע בקול הוריו היה די לכתוב אינו שומע, איננו שומע אומר יותר מכך, ההליכה אחר עצת היצר גורמת חלילה לאיבוד יכולת השמיעה של האדם, יכולת השמיעה במובנה הרחב, גורמת לאטימת הלב.
הנושא הבא בפרשה, עוסק במי שנתלה בחטאו על עץ ואומרת התורה לא תלין נבלתו על העץ. מבאר אור החיים על דרך הרמז, העץ רומז לחכמי הדור, את המת תולים על העץ, אומרים לחכם הוא תלוי בך, היה עליך להוכיח את החוטאים, לתקן תקנות שימנעו את הקלקולים. אמנם בערב יש להורידו מהעץ, מבאר אור החיים, בטח החכם לא הולך לישון לפני שיעשה חשבון נפש, ויתקן את הצריך תיקון.
כללו של דבר, לכולנו יש אחריות לתיקון העולם הזה, כל אחד ברמה שלו: כל אחד אחראי על חייו הוא. הורים אחראים על ילדיהם, ומנהיגי הדור על כלל הציבור, ואחרי שהכלל יתנהל טוב גם שאר העולם יבוא ללמוד מאיתנו.
הדבר מזכיר לי אמירה של רבי חיים מצאנז:
כאשר אדם צעיר הייתי ולבי בער באהבת השם יתברך. אז חשבתי שאתקן את כל בני האדם בעולם ואחזירם למוטב, שיעבדו את השם.
כאשר ראיתי שלא עלה הדבר בידי חשבתי – לפחות אתקן את בני עירי.
לאחר שטרחתי בכך וראיתי שגם זה אי אפשר, חשבתי – לפחות אתקן את בני ביתי, שיהיו עובדי השם באמת.
שבתי והתבוננתי בדבר ואמרתי – לפחות אטרח לתקן את עצמי, שאהיה עובד את השם.
טרחתי בכך הרבה וראיתי שגם דבר זה אינו עולה בידי.
אז בכיוון הפוך ועם אותה כוונה הולך כאן משה רבנו על פי אור החיים: קודם תעבוד לתקן את עצמך. אחר כך את הזוגיות שלך עם אשתך . השלב הבא חינוך ילדיך, ואם גם תהיה לך השפעה ציבורית-תהיה לך אפשרות וגם אחריות לתיקון הציבור.
מאחל לכולנו שנזכה קודם כל לתקן את עצמנו לפני שאנו ממשיכים הלאה... בברכה בעז מלט