בס"ד
נחלקו בית הלל ובית שמאי האם למנהג המהדרים מן המהדרים יש להדליק ביום הראשון 8 נרות , ביום הבא 7 עד היום האחרון נר אחד- שיטת בית שמאי. או שיש להדליק ביום הראשון נר אחד, ביום השני 2 וכו'-שיטת בית הלל. ברור שהמחלוקת משקפת גישות הפוכות לחיים, ובכן במה הם באמת נחלקו?
רבי לוי יצחק מברדיצב מבאר[1] שלבית שמאי עיקר השמחה בחנוכה היה על מציאת השמן ובכל יום נוסף שהפך הקטן הספיק להאיר נוספה עוד שמחה אולם קטנה יותר. מביא משל לאדם שהלך במדבר רעב וצמא, צערו כפול, אין לו ממה להשביע את רעבונו, וגם הוא רעב וצמא, והנה כאשר נמצא לו מאכל ומשתה שמחתו היתה עצומה אפילו קודם שהרווה את צמאונו, ונוספה שמחה פחותה ממנה בעצם האכילה והשתיה. ולבית הלל עיקר השמחה היתה על שזכו לקיים את מצוות ה' יתברך, עוד יום להאיר לפני ה' בעולם. ממילא כל יום נוסף שזכו בו להאיר את נרות המנורה גדלה שמחתם.
הסבר נפלא זה של הקדושת לוי מעורר אצלי שאלה: האם אנשים זקנים ככלל יותר שמחים מהצעירים או להיפך? מה אתם אומרים? מוזמנים לעצור רגע לפני שממשיכים. במבט ראשון נראה, הילדים הרבה יותר שמחים מהזקנים. וזה דוקא תואם את שיטת בית שמאי. ומדוע אנו דוקא נוהגים כשיטת בית הלל? נראה לי שבמה שהשמחה באה מעניני העולם הזה, ההתלהבות מהפעם הראשונה שטעמת טעם מנגו לדוגמא לא תחזור על עצמה באותה עוצמה. אבל ממש כמו שתיאר כאן רבי לוי יצחק מברדיצב יש שמחה מסוג אחר, מצד הרוחניות, מצד הדבקות בה' ולשמחה זו זוכים הרבה יותר הזקנים אלו שבמשך שנים רבות טרחו וקיימו מצוות.
ממשיך רבי לוי יצחק להעמיק במחלוקת זו, למה בית שמאי יותר שמחים על מציאת השמן ובית הלל יותר שמחים בעצם קיום מצוות ההדלקה? זו מחלוקת מה הוא התענוג היותר צרוף עצם האפשרות לקיים את המצווה או קיומה בפועל? אומר רבי לוי יצחק שהדברים קשורים להבדל באישיות שבין שמאי והלל. שמאי היה יותר מצד מידת הדין והלל יותר ממידת החסד. יוצא שדוקא שמאי היה יותר מתלהב ושמח כשהיה רואה נס, זו היתה באמת הפתעה גדולה לדידו. אולם בית הלל שהיה איש חסד גם בהתאם היה לו טבעי שה' יעשה איתו חסד, ולכן עצם מציאת פך השמן לא היה בשבילו הפתעה גדולה, הוא יותר התלהב בעמידה בדיני המצוות.
רבי צדוק הכהן מלבלין בבואו להעמיק במחלוקת זו, גם רואה קשר בין מחלוקתם לבין אופיים, ומבאר שבית שמאי הממשיכים את הנהגת יצחק אבינו-מידת הדין והגבורה ראו את עיקר החנוכה בניצחון על היוונים, בצמצום החושך בעולם, וכלל הוא בידינו שסור מרע קודם לעשה טוב. לעומתם בית הלל סברו שהניצחון כבר קדם לחג החנוכה, והעיקר בחנוכה היה בתוספת האור, בעשיית הטוב. אם העיקר בצמצום החושך בעולם, הרי שביום הראשון אנו צריכים יותר הרבה אור וחכמה ,וככל שהרע והחושך בעולם הולך ופוחת גם האורות כנגדו הולכים ופוחתים. רבי צדוק גם מתאר את הארת ימי החנוכה, מתחילה ביום הראשון להאיר מהספירה העליונה ביותר וכל יום אנו יורדים ספירה עד שמגיעים לספירת ההוד ביום האחרון של חנוכה, זוהי ספירתו של אהרן הכהן אביהם של החשמונאים. ומסיים רבי צדוק את דבריו: "וע"י הארת הנרות זוכים לב' העניינים להוריק הרע מחלל לב השמאלי ולהכניס קדושה ואור ללב חכם לימינו":[2] אנו מבינים שאלו ואלו דברי א-לוהים חיים, ובאמת מתרחשים שני תהליכים הפוכים בעולם ובנפשנו פנימה: דוחים את הרע החוצה ומוסיפים אור וקדושה מצד שני.
אם רבי צדוק מזדהה עם שתי הגישות, הרי שרבי נתן בליקוטי הלכות[3] תופס צד ברור. הוא מבאר את המחלוקת כך שבית שמאי מצמצמים את האור שאנו מאירים בעולם מיום ליום, אמנם כולם הולכים ומוסיפים אור, הולכים ומתעלים, אבל סוברים בית שמאי שדוקא בגלל זה, צריכים לצמצם את האור שאנו מאירים הלאה שלא יהנו ממנו מי שאינם ראוים לו. אבל בית הלל שנהגו ברחמים , סברו שעלינו לחפש דרך אמנם על ידי צמצומים של האורות כיצד להביא את האור לכולם, לכל הרחוקים והקטנים. וכשם שלחולה היותר קשה צריך את הרופא היותר מומחה כך גם ברפואת הנפשות, כך למרות שככל שהאור הולך ויורד לתוככי העולם הוא מצטמצם, הם מוסיפים אור כדי שיגיע לכל הפינות.
הרב קוק רואה במחלוקת זו צוהר להבנת תפקידנו כאן בעולם. ישנן שתי אפשרויות מבט: 1 אנו שליחי הקב"ה לתקן העולם. 2 אנו נציגי הבריאה כלפי הקב"ה. בית שמאי אוחזים במבט שאנו באנו לעולם כדי לתקנו, ובית הלל רואים אותנו כנציגי העולם החפצים לעלות בקודש, לדבוק בה'. שורשי המחלוקת עוד בעידנים קדומים של ראשית ימי עולם, קיום העולם אפשרי בזכות שתי כוחות, כוח דוחה ומרחיק וכוח מקרב. וכך אפשר לראות את ההבדל בין אברהם אבינו לבין יצחק ובין רחל ללאה. ובין יוסף ליהודה ובין יהושע בן נון לדוד המלך. לכן בית הלל היו יותר ענוונתנים ובית שמאי לא יכלו להרשות לעצמם להיות ענוונתנים כל כך, אם קטן אתה בעיניך ראש בני ישראל אתה, יש לנו אחריות כבדה ואסור להקטין עצמנו.
מה שמקסים אותי במיוחד בהתבוננות במחלוקת זו, שהקב"ה שכמובן ממנו יצאו שני כוחות אלו, הוא יצר את המציאות כך שכל אחד מהכוחות האלו לא יוכל כשלעצמו להצליח אם לא ישתף פעולה עם הכוח המתנגד. תיקון העולם שבית שמאי חפצים בו, לא יצלח בידינו אם ננהג במידת הדין, ועולם חסד יבנה. והדבקות בה' שבעת הלל כה רוצים, מושגת על ידינו ככל שאנו יותר מעורבים עם העולם ודואגים לו לתקנו. חנוכה שמח בעז מלט