בס"ד חנוכה תשפ"א
פתיחה: שתי גישות להדלקת הנר
מחלוקתם המפורסמת של בית שמאי ובית הלל במסכת שבת (כא, ע"ב) בנוגע לסדר הדלקת נרות חנוכה למנהג ה"מהדרין מן המהדרין", אינה רק שאלה טכנית של מספר הנרות. לשיטת בית שמאי, ביום הראשון מדליקים שמונה נרות ומכאן ואילך "פוחת והולך", ואילו לשיטת בית הלל ביום הראשון מדליקים נר אחד ומכאן ואילך "מוסיף והולך". ברור כי מחלוקת זו משקפת גישות קוטביות להבנת המציאות, עבודת השם ומהות השמחה בחנוכה.
א. בין שמחת הנס לשמחת המצווה (ה"קדושת לוי")
רבי לוי יצחק מברדיטשוב (קדושת לוי, קדושה רביעית) מבאר כי שורש המחלוקת טמון במוקד השמחה:
- לשיטת בית שמאי: עיקר השמחה הוא על מציאת השמן. ביום הראשון, כשנתגלה פך השמן הטהור, הייתה השמחה בשיאה, ובכל יום נוסף שבו דלק השמן המועט הלכה השמחה ופחתה בעוצמתה (בדומה לאדם רעב המוצא אוכל, שעיקר התרגשותו היא ברגע המציאה).
- לשיטת בית הלל: עיקר השמחה הוא על עצם הזכות לקיים מצווה. בכל יום שבו זכו ישראל להאיר לפני ה' בעולם, התעצמה השמחה על קיום הרצון האלוקי, ועל כן "מוסיף והולך".
מכאן עולה הבחנה עמוקה בין שמחה גשמית לשמחה רוחנית. בהנאות העולם הזה (כמו טעימת פרי חדש), ההתלהבות הראשונית היא החזקה ביותר. לעומת זאת, בעולם הרוחני והדבקות בה', השמחה נבנית נדבך על גבי נדבך. זהו אולי ההסבר לכך שדווקא ה"זקנים", שעמלו שנים בעבודת ה', זוכים לשמחה פנימית יציבה ועולה, בעוד שאצל הצעירים השמחה תלויה לעיתים בחידוש ובהפתעה.
ב. סור מרע או עשה טוב (ה"פרי צדיק")
רבי צדוק הכהן מלובלין (פרי צדיק, חנוכה ח') קושר את המחלוקת למידותיהם של האבות:
- בית שמאי (מידת הגבורה והדין): ראו בחנוכה את הניצחון על יוון כפעולה של "סור מרע" וצמצום החושך. ביום הראשון נדרש אור גדול כדי להדוף את הרע, וככל שהחושך מתמעט, פוחת הצורך בכמות האור.
- בית הלל (מידת החסד): ראו בחנוכה את ה**"עשה טוב"** – תוספת של קדושה. לשיטתם, האור אינו רק כלי למלחמה בחושך, אלא מטרה בפני עצמה שהולכת וגדלה.
רבי צדוק חותם בגישה מאחדת: "אלו ואלו דברי אלוהים חיים". האדם נדרש לשני התהליכים במקביל – להוריק את הרע מחלל הלב השמאלי (כבית שמאי) ולהכניס קדושה ואור ללב הימני (כבית הלל).
ג. להביא את האור לרחוקים (ה"ליקוטי הלכות")
רבי נתן מברסלב (ליקוטי הלכות, השכמת הבוקר ד') מעניק למחלוקת זווית של רחמים וקירוב. לשיטתו, בית שמאי חששו מ"אחיזת החיצונים", ולכן ביקשו לצמצם את האור מיום ליום כדי שלא ייהנו ממנו מי שאינם ראויים.
בית הלל, לעומתם, נהגו במידת הרחמים המוחלטת. הם סברו שככל שהעולם חשוך יותר והנשמות רחוקות יותר, כך יש צורך בתוספת אור. כמו חולה אנוש הזקוק לרופא המומחה ביותר, כך הרחוקים ביותר זקוקים להארה הגדולה ביותר של היום השמיני, המגיעה לכל הפינות האפלות של המציאות.
ד. תיקון העולם מול התעלות הבריאה (הראי"ה קוק)
הרב קוק זצ"ל רואה במחלוקת זו צוהר להבנת תפקיד האדם בעולם:
- האדם כשליח ה' (בית שמאי): באנו לעולם ככוח מתקן, כנציגי הדין הבאים להשליט סדר בבריאה. זו עמדה המחייבת אחריות כבדה ואינה מאפשרת ענוותנות יתרה ("ראש בני ישראל אתה").
- האדם כנציג הבריאה (בית הלל): אנו חלק מהעולם השואף לעלות בקודש ולהידבק במקורו. זוהי עמדה של ענווה והתבטלות, של "מוסיף והולך" מתוך הכרה בשפלותנו ושאיפה לרומם את הכל אל ה'.
סיכום: האיזון הקדוש
הפלא הגדול במחלוקת זו הוא ששני הכוחות זקוקים זה לזה. תיקון העולם של בית שמאי לא יצלח ללא החסד של בית הלל ("עולם חסד יבנה"), והדבקות של בית הלל מושגת דווקא דרך המעורבות בתיקון העולם של בית שמאי.
אנו פוסקים כבית הלל – מוסיפים והולכים – אך זוכרים שגם הדין והצמצום של בית שמאי הם חלק מהאור האלוקי המנהיג את עולמנו.


