לפרשת וארא התשפ"א
בס"ד
עצירה כזו אולי פופולרית בסרטים אבל לא שכיחה בתורה. בספר בראשית היתה לנו פעם אחת כזו באמצע הדיאלוג בין יהודה ליוסף, כשיהודה עוד חשב שעומד מולו שליט עריץ. כמובן אצלנו באמצע הדיאלוג בין משה לקב"ה. אין עוד תופעה כזו בתורה.
ברור שאין העצירה באמצע הדיאלוג נועדה ליצור מתח לפרשה הבאה, שאם כן זו היתה תופעה שכיחה בתורה. למה כן נועדה הפסקה כזו?
בפשיטות הפסקה נותנת רווח להתבונן. לחשב מסלול מחדש. לעשות מפנה פנימי. אמנם בסיפור ההיסטורי לא היה רווח פיזי בזמן אבל האין סוף ברוך הוא יכול לספק אותו בשבריר שניה.
הבה נתבונן בסיפורנו, פרשה קודמת מסיימת בטענה קשה של משה רבנו כלפי השם:
וַיָּ֧שָׁב מֹשֶׁ֛ה אֶל־יְ-ה-וָ֖-ה וַיֹּאמַ֑ר אֲדֹנָ֗י לָמָ֤ה הֲרֵעֹ֙תָה֙ לָעָ֣ם הַזֶּ֔ה לָ֥מָּה זֶּ֖ה שְׁלַחְתָּֽני. וּמֵאָ֞ז בָּ֤אתִי אֶל־פַּרְעֹה֙ לְדַבֵּ֣ר בִּשְׁמֶ֔ךָ הֵרַ֖ע לָעָ֣ם הַזֶּ֑ה וְהַצֵּ֥ל לֹא־הִצַּ֖לְתָּ אֶת־עַמֶּֽך.
הקושי של משה והתסכול מובנים מאוד. משה הולך למצרים עם המון מוטיבציה ותקווה גדולה. אבל משה לא צפה הסתבכות כזו בעלילה, פרעה מחמיר את תנאי העבודה בעקבות שליחות משה והזעם של העם מתנקז כלפי משה.
השם נתן לו ולנו רווח בין פרשה לפרשה כדי שנחשוב ונתבונן מה רע ומה טוב? מהי הצרה הכי גדולה של העברים במצרים? האם השעבוד, עבודת הפרך? ולדורנו אנו מה העיקר? האם העיקר הבריאות כמו שרבים אומרים? אז למה השם ברא מחלות בעולם?
מובא בתהלים: חֶסֶד וֶאֱמֶת נִפְגָּשׁוּ צֶדֶק וְשָׁלוֹם נָשָׁקוּ.[1]
מי השילוח[2] מביא מהמדרש רבה[3] חסד זה אהרן, אמת זה משה, צדק זה משה, ושלום זה אהרן. ומביא את המדרש תנחומא [4]שבבריאת העולם שאל הקב"ה את החסד אם לברוא העולם ואמר יברא כי העולם מלא חסדים. שאל הקב"ה את האמת ואמרה אל יברא כי העולם מלא שקרים. שאל את הצדק ואמר יברא כי העולם מלא צדקות, ואת השלום ואמר אל יברא כי העולם מלא קטטות. תיקו מה עושים? השליך הקב"ה את האמת ארצה וברא את העולם. שואל מי השילוח, מה עשה עם מידת השלום, לא מצאנו שהקב"ה השליח ארצה גם את השלום? עוד שואל כיצד היה מידתו של משה גם אמת וגם צדק, איך מצד אחד אומר אל יברא ומצד שני יברא?
מבאר מי השילוח שאכן משה מצד מידת האמת שלו, היה בעמדה ש"אל יברא", הוא לא יכל לסבול את השקר הכי בסיסי בעולם והוא ש"דרך רשעים צלחה", ויותר ממוקד טענתו היתה, מדוע שפרעה הרשע ישלוט וישעבד את ישראל. לעומתו אהרן שמידתו היה חסד, היתה לו סבלנות, הוא יכל לקבל הכל באהבה בלי טענה נגד השם יתברך. מבאר מי השילוח שהבריחה של משה מפרעה לימדה אותו את מידת הסבלנות, וזה גם הלימוד שהוא למד במעמד הסנה, את הסבלנות, יש תפקיד גם לסבל שעם ישראל סובל, "כי עמו אנכי בצרה". הסנה בוער ואיננו אוכל, יש בעירה המכלה ויש בעירה מחוללת ובונה.
למה השם המתין ועבר פרשה בין פרשת שמות לפרשת וארא באמצע הדיבור ביניהם?
כי משה טען כלפי השם, למה הרעות לעם הזה? משה ציפה שעם בואו לדבר אל פרעה שיוציא את ישראל ממצרים, מיד יסתדרו הדברים ולא כך היה. למה הוא כך ציפה? כי הוא ידע שהשם כל יכול וברגע אפשר שיתהפך הכל לטובה, וזה נכון. אבל השם רצה ללמדו שיתאזר בסבלנות, יש גם תפקיד לסבל שעמנו סובל. הסבל במצרים זיכך את עמנו, הכשיר אותו למשימת העם הנבחר ולירושת ארץ ישראל. אולם למעשה לאחר טענת משה רבנו למה הרעות לעם הזה? מהר מאוד סבל השעבוד הוסר, כי כבר בתחילת המכות ישראל הפסיקו את עבודת הפרך. ובכל אופן למה השתהו בני ישראל במצרים עד סוף המכות? מבאר מי השילוח שגם לתקופה זו היה תפקיד חשוב, לפשוט עקמומיות שבלב. עשרת המכות היו למצרים עשר מפלות, אולם לישראל היו אלו עשר מדרגות עליה וזיכוך וזה ביאור הפסוק "רק בעיניך תביט ושלומת רשעים תראה[5] .
אם כן משה רבנו ועם ישראל איתו למדו את מידת הסבלנות. ואף אנחנו איתם כשאנו קוראים את הפרשות האלו יש לנו הזדמנות להתבונן ולאמץ את מידת הסבלנות. אומר הכתוב חסד ואמת נפגשו, מפגש מבאר מי השילוח, היינו שהיו מקודם מתנגדים זה לזה. עכשיו כשמשה למד להתאזר בסבלנות ממילא כבר אין הוא מתנגד כמקודם שהעולם יברא, ואז אפשר לעבור לשלב הבא, "צדק ושלום נשקו". מפגש האמת והחסד סולל את הדרך לנשיקת הצדק והשלום, כי באמת מדוע אם האדם עושה צדקות וגומל חסדים הוא מלא בקטטות? כי כל אחד תפוס באמת שאצלו ואין לו סבלנות, אולם כשהאמת לומדת להתאזר בסבלנות והיא נפגשת עם החסד, הצדק מתקרב אל השלום ומתנשק איתו. הופעת הצדק מקרבת את השלום לעולם. יש בחז"ל דיבור על נשיקת השמים והארץ[6], השלום שלא הושלך לארץ עדיין נמצא במרומיו. נשיקת הצדק והשלום הינה נשיקת שמים וארץ, זהו החלום הגדול.
ראיתי פעם תשובה למה ה' השליך את האמת ארצה ולא את השלום, כי אם האמת היתה נשארת בשמים, אפילו שלאחר השלכת השלום לארץ כבר היה רוב בשמים לברוא העולם, אבל עדיין האמת היתה מתנגדת, כי האמת לא יודעת לכבד את החלטת הרוב, מה שאין כן השלום שיודע לכבד את הרוב. נשמע כביכול ש"הבעיה" כאן היא עם האמת, היא עושה את כל הבעיות. כמובן שזה לא נכון, אמת היא חותמו של הקב"ה, האמת שבעמדתה בסיסית התנגדה לבריאת העולם, היא זו שבסופו של דבר מביאה את העולם לתיקונו, האמת תובעת את הצדק והיושר, דוקא היא הכי אכפתית למציאות, וכשהיא מושלכת ארצה ולומדת את מידת הסבלנות, היא זו שדוחפת את הארץ להתרומם ולהתקרב לשמים, אמת מארץ מצמח.
התורה רוצה ללמד אותנו, אם אנחנו אנשי אמת- שנתאזר בסבלנות. אם אנו אנשי חסד- נקפיד לעשות חסד של אמת ושל צדק. אם אנו אנשי צדק שנחפש את השלום. ואם אנו אנשי שלום-לא במחיקת הזהות וטשטוש גבולות נשיג אותו אלא בחיפוש הצדק.
הֲלֹא אַתָּה תָּשׁוּב תְּחַיֵּנוּ וְעַמְּךָ יִשְׂמְחוּ בָךְ. הַרְאֵנוּ יְ-ה-וָ-ה חַסְדֶּךָ וְיֶשְׁעֲךָ תִּתֶּן לָנוּ. אֶשְׁמְעָה מַה יְדַבֵּר הָאֵל יְ-ה-וָ-ה כִּי יְדַבֵּר שָׁלוֹם אֶל עַמּוֹ וְאֶל חֲסִידָיו וְאַל יָשׁוּבוּ לְכִסְלָה. אַךְ קָרוֹב לִירֵאָיו יִשְׁעוֹ לִשְׁכֹּן כָּבוֹד בְּאַרְצֵנוּ. חֶסֶד וֶאֱמֶת נִפְגָּשׁוּ צֶדֶק וְשָׁלוֹם נָשָׁקוּ. אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח וְצֶדֶק מִשָּׁמַיִם נִשְׁקָף. גַּם יְהוָה יִתֵּן הַטּוֹב וְאַרְצֵנוּ תִּתֵּן יְבוּלָהּ. צֶדֶק לְפָנָיו יְהַלֵּךְ וְיָשֵׂם לְדֶרֶךְ פְּעָמָיו.[7]