בס"ד

קשה להבין את פשרה של גלות עשרת השבטים שניתקה אותם מאיתנו כבר כ2576 שנה. מחד למדנו שכל שבטי י-ה קדושים, לא נמצא פסול בזרעו של יעקב אבינו. אבל תקופת הזוהר היתה קצרה בהיסטוריה של האומה ומיד לאחר מלכות שלמה ודוד התפלגה הממלכה, שבטי ישראל כבר בבית ראשון היו בסרט אחר. רוב המלכים בבית ישראל היו רשעים. הע"ז היתה נחלתם כמעט כל ימי הבית הראשון. הם גלו מהארץ למזרח הרחוק ומאז כמעט שאבדו עקבותיהם. אמנם הנביאים ניבאו שעוד נזכה לראות בשיבת ישראל כולל עשרת השבטים, אבל קשה להבין את פשר הנתק הענק בכל התקופות שעברו עלינו מאז שהם גלו מהארץ, מה המטרה של נתק זה?

אומר הושע הנביא:

 וְאֶפְרַ֜יִם עֶגְלָ֤ה מְלֻמָּדָה֙ אֹהַ֣בְתִּי לָד֔וּשׁ וַאֲנִ֣י עָבַ֔רְתִּי עַל־ט֖וּב צַוָּארָ֑הּ אַרְכִּ֤יב אֶפְרַ֙יִם֙ יַחֲר֣וֹשׁ יְהוּדָ֔ה יְשַׂדֶּד־ל֖וֹ יַעֲקֹֽב׃ זִרְע֨וּ לָכֶ֤ם לִצְדָקָה֙ קִצְר֣וּ לְפִי־חֶ֔סֶד נִ֥ירוּ לָכֶ֖ם נִ֑יר וְעֵת֙ לִדְר֣וֹשׁ אֶת־יְ-הֹוָ֔ה עַד־יָב֕וֹא וְיֹרֶ֥ה צֶ֖דֶק לָכֶֽם׃

מה כוונת הפסוקים האלו?

מבאר המלבי"ם על אתר:

ואפרים עגלה מלומדה, אפרים אין לו כח כשור לעול לחרוש באדמה, כי הוא דומה כעגל המלומד לעשות מלאכה קלה, והוא כי אהבתי לדוש שהיא אוהבת לדוש בתבואה שהיא מלאכת העגל, שמרקד על התבואה ודש אותה וגם אוכל בשעת דישה, לא החרישה שאינו מלאכת העגל הרך. ר"ל שאוהב לשאת שעבוד קל כמו מה שרצה להשתעבד אל מלך מצרים שהיה עול בלתי קשה ועבודה קלה ושעם זה יאכל מטוב ארץ מצרים וירויח במסחרו שם, לא לשאת עול מלך אשור לחרוש ולעבוד בכל עבודת פרך, ואני עברתי על טוב צוארה, ואני עדיין חסתי עליה כי עברתי וראיתי את טוב צוארה השמן והענוג שאינו יכול לשאת עול כבד, והיה עדיין בדעתי שלא למסרה אל העמים שיאסרו אותה במוסרות לשתי עונותם, וחשבתי שיכניסו צוארם לעבוד עבודתי שהיא עבודה קלה ועי"כ לא ימסרו ביד אדונים קשה, וחשבתי כי ישתתפו עם מלכות יהודה ושניהם יעבדו את ה' ויחרשו את אדמתו אדמת הקדש, וז"ש שחשבתי ארכיב אפרים ר"ל שאצרפנו ואחברנו אל יהודה ששניהם יחרשו ויעבדו בחלקת ה' ביחד, והייתי מקוה כי יחרוש יהודה ישדד לו יעקב שיהודה שהוא מלומד לחרוש בעבודת ה' הוא יעשה החרישה שהיא עבודה הקשה, ויעקב שאינו מלומד לחרוש את האדמה הוא ישדד, שהיא העבודה שאחר החרישה שעוברים שנית על התלמים לכתש את הרגבים שהיא עבודה קלה, והיינו שיהודה יכין אדמת הנפש יחרוש אותה עד שתהיה מוכנת לקבל זריעת הצדקה והמע"ט ואחריו יבא גם יעקב שהם עשרת השבטים לגמור מעשה החרישה וההכנה. ואז.

זרעו לכם לצדקה, אז תזרעו צדקה ומע"ט במצות שבין אדם למקום, תקצרו לפי חסד, כמו שמן זריעת גרעין אחד יקצרו אלומות, כן השכר שיקבלו יהיה לפי חסדי ה' יותר מן הגמול הראוי לפי האמת והמשפט רק חסד שאין לו קצבה ומדה, והוסיף לאמר נירו לכם ניר, הניר הוא מה שחופרים בעומק האדמה להסיר הקוצים המשחיתים את התבואה, כן תחפרו בעומק הנפש להסיר התאוות והציורים הרעים והאמונות הכוזבות המשחיתים זרע הצדקה והמע"ט.

ביאור נפלא מבאר לנו המלבי"ם, בעצם כוחם של עשרת השבטים מוגבל, הם לא בנוים לחרישה, לעבודת בניית המידות היסודית שצריכה להיעשות, לזה מוכשר יהודה (הכוונה לממלכת יהודה עם הנלוים עליה, שבט לוי ובנימין ומעט שהצטרפו לממלכה משאר השבטים בזמן חזקיהו המלך). אנו מבינים מכאן שלכן הוציאם ה' לגלות והפרידים משאר העם. בזמן הגאולה כשהיהודים (דהיינו אנחנו) יסיימו את העבודה הפנימית המשמעותית, או אז יתגלו ויצטרפו אלינו שאר השבטים לעבודת הגמר, לשידוד השדה.

בעצם יוצא שאמנם את התפקיד המרכזי לתיקון עולם נטל שבט יהודה, אבל שאר השבטים כשיצטרפו אלינו יהיו חוליה משמעותית בבניית הקשר וההשפעה על שאר האומות, בדרך לתיקון כלל העולם.

2576 שנה זה הרבה זמן במושגים שלנו אבל שבריר שניה ביחס לעולם הבא, הם אמנם היו מנותקים מקורות עמנו ומהתהליך שהוא עבר ,אבל מסתמא שגם עשרת השבטים עשו איזו עבודה מאז, אולי לא חריש עמוק כמו שבט יהודה, אבל השם יתברך משגיח על כל אחד לפי יעודו בעולם, ובטח על שבטי י-ה. 

תובנה זו גם מאירה לנו את התפלגות הממלכה לשתי ממלכות בתקופת רחבעם המלך, ריבונו של עולם ראה שעשרת השבטים ימשכו למטה את ממלכת יהודה, יפריעו לה לעשות את תיקונה. ובאמת בתקופות שהממלכה לא היתה ממש נפרדת לשתים והמלכים התחתנו זה בזה, ממלכת יהודה ירדה פלאים מבחינה רוחנית, והיתה בסכנה רוחנית גדולה, לכן גלגל השי"ת עוינות ביניהן ובסוף גם את גלות עשרת השבטים, עד שנהיה מספיק מחוזקים לקבל מחדש את האובדים בארץ אשור לחיקנו, ולאחד את עץ יהודה ועץ אפרים מחדש. מסיים הושע הנביא את נבואתו בהבטחה שהם יחזרו לארץ לחיק המשפחה:

אַחֲרֵ֧י יְ-הֹוָ֛ה יֵלְכ֖וּ כְּאַרְיֵ֣ה יִשְׁאָ֑ג כִּֽי־ה֣וּא יִשְׁאַ֔ג וְיֶחֶרְד֥וּ בָנִ֖ים מִיָּֽם׃

יֶחֶרְד֤וּ כְצִפּוֹר֙ מִמִּצְרַ֔יִם וּכְיוֹנָ֖ה מֵאֶ֣רֶץ אַשּׁ֑וּר וְהוֹשַׁבְתִּ֥ים עַל־בָּתֵּיהֶ֖ם נְאֻם־יְ-הֹוָֽה׃