בס"ד לפרשת שופטים התשפ"א
בפרשת שופטים מובא שהכוהנים והלויים אין להם חלק ונחלה עם ישראל, ה' הוא נחלתם, כנגד זה שאין הם מקבלים נחלה בארץ התורה מגדירה את מתנות הכהונה שצריכים ישראל לתת לכהנים.
לֹא יִהְיֶה לַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם כָּל שֵׁבֶט לֵוִי חֵלֶק וְנַחֲלָה עִם יִשְׂרָאֵל אִשֵּׁי יְ-הוָה וְנַחֲלָתוֹ יֹאכֵלוּן. וְנַחֲלָה לֹא יִהְיֶה לּוֹ בְּקֶרֶב אֶחָיו יְ-הוָה הוּא נַחֲלָתוֹ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לוֹ. וְזֶה יִהְיֶה מִשְׁפַּט הַכֹּהֲנִים מֵאֵת הָעָם מֵאֵת זֹבְחֵי הַזֶּבַח אִם שׁוֹר אִם שֶׂה וְנָתַן לַכֹּהֵן הַזְּרֹעַ וְהַלְּחָיַיִם וְהַקֵּבָה.
למה נבחרו דוקא הזרוע הלחיים והקיבה להינתן כמתנות הכהונה? מדוע בכלל נכנסה פרשיית מתנות הכהונה לפרשת שופטים, העוסקת ככלל בענייני משפט האומה?
מובא במדרש: הזרוע והלחיים והקיבה. מבני מה זכו כהנים לשלשה מתנות הללו, בשביל מעשה פנחס, זרוע בעד ויקח רומח בידו (במדבר כה ז). לחיים על שם ויתפלל ותעצר המגפה (שם שם ח'). הקיבה בעד האשה אל קובתה (שם):
לדברי המדרש פנחס זיכה את כל הכהנים במתנות אלו, מדוע מעשה שלו מזכה את כל הכהנים לכל הדורות במתנות אלו?
נראה שמתנות הכהונה אינם רק "פיצוי" על שהכוהנים לא קבלו נחלה בארץ, הם גם "תשלום" על השירות שהם נותנים לאומה. בדרך כלל התועלת הצומחת לעם מהכוהנים סמויה מהעין, הם מקריבים עבורנו קורבנות בבית המקדש, מקטירים הקטורת, מדליקים הנרות, מברכים ומתפללים עלינו, כיצד פעולות אלו תורמות לנו, לא תמיד אנו קולטים, מעשהו של פנחס שעצר את המגפה מעם ישראל, חשף לעין האומה את התועלת הגדולה הבאה מהכוהנים. הכהנים כל הזמן בעבודתם במקדש היו מונעים מגפות מהאומה, מבטלים גזרות רעות, מרוממים את רוח האומה, מקרבים ביננו לבין הקב"ה. פנחס קם מתוך העדה, הפסוק מייחסו בן אלעזר בן אהרן הכהן, לומר לנו שהגן הכוהני שבו עמד לו להצליח במשימה. אותה דאגה ואהבה שהיתה לסבו ולאביו לעם, היתה גם זו שהניעה אותו. אמנם בתחילה לאחר מעשנו ביזוהו שאר השבטים שלא הבינו שהוא בעצם הציל אותם, אבל שבט לוי והכוהנים לא ביזוהו, הם הזדהו איתו, הם ידעו שאהבת ישראל הניעה אותו והם זכו בזרוע, לחיים וקיבה לקבל מכל ישראל השוחטים בהמותיהם.
הפרשה פותחת במצוה לשים שופטים ושוטרים בכל שערינו. אנו מבינים שהכוונה לשערי העיר, המדינה, השבטים. חכמינו אפילו לקחו את המצוה לשערי הגוף שלנו שצריכים שמירה, או לשערי הזמן שצריכים שמירה כמו ערב שבת או ראש השנה בו כולנו נשפטים. הפרשיה הזו העוסקת במתנות הכהנים והקישור של המתנות לפנחס הכהן, מורה שהכוהנים הם גם סוג של שופטים ושומרים העומדים בשער. בית המקדש הינו גם שער, שער השמים. פנחס במעשהו עסק בשמירה על האומה, מעשי הזנות שהתרחשו עם בנות מדין ומואב הביאו איתם קלקולים והרס לעם, לכן התרחשה מגפה, ופנחס עצר את הסחף הזה ובעקבות זאת גם המגפה נעצרה.
אבל למה דוקא חלקים אלו?, הכהנים הם בחינת הזרוע ,לחיים וקיבה של האומה. הם מקבלים חלקים אלו מהבהמות כי יש להם קשר מהותי לחלקים אלו. בכיוון זה מובא באיכה רבה א,כה : וְדִמְעָתָהּ עַל לֶחֱיָהּ. עַל כֹּהֲנֶיהָ, כְּמָא דְאַתְּ אָמַר (דברים יח, ג): וְנָתַן לַכֹּהֵן הַזְּרֹעַ וְהַלְחָיַיִם וְהַקֵּבָה.
אלא שצריך להבין מה מבטאים איברים אלו?
נראה שהזרוע מבטאת כוח לפעול, וגם זכות בדבר הנעשה, כמו הביטוי בתורה "כוחי ועוצם ידי" המבטא מחשבה שאני בזכות עצמי השגתי הדבר, ואומר משה : וזכרת כי השם הוא הנותן כוח לעשות חייל.
הלחיים כמו שמביא המדרש איכה דוקא מבטאים חלק מאוד רך ורגיש באישיות שלנו. אולי בא לומר שהכוהנים בזכות הרגישות ואכפתיות שלהם לעם ישראל מקבלים את הלחיים. המדרש שהבאתי למעלה בנוגע לפנחס מקשר את הלחיים לתפילה שהתפלל פנחס, בחזרה אלינו לכלל הכהנים, אפשר שהם מקבלים הלחיים בזכות היותם בעלי התפילה שלנו. ואפשר ששני ההסברים הללו משלימים האחד את השני, הרגישות של הכהנים לסבלם של ישראל המבוטאת בלחיים, היא הנותנת להם את הלשון להתפלל עלינו לפני ה'.
הקיבה תפקידה לעכל עיכול ראשוני של המזון. האם הכהנים מקבלים הקיבה כי המזון הרוחני(ובנסתר גם הגשמי) שאנו מקבלים עובר דרך בית המקדש והכוהנים, ואולי גם בא לומר לנו שלא נחשוב שאנו מאכילים הכהנים אלא הם בעבודת השם מביאים לנו המזון. בדומה לזה גם הזרוע שהם מקבלים מבטאת את חלקם שהוא בזכות ולא בחסד.
בכיוון דומה הלך הכלי יקר וכך הוא כותב: וטעם הזרוע והלחיים והקבה, קרוב לשמוע שהזרוע שכר נשיאת כפיו והלחיים שכר ברכת כהנים בפה, והקבה כי בזכותו ישלח ה' את הברכה שאוכל קמעא ומתברך במעיו.
המיוחד בהסבר הכלי יקר, הוא מדבר על תרומת הכהנים שמטיבים עמנו גם כיום בזמן שאין בית המקדש קיים עדין.
נכון לעכשיו משום מה מצוה זו היא בכלל המצוות ש"אין להם מזל", אף בית מטבחיים לא טורח לתת לכהנים את הזרוע הלחיים והקבה המגיעים להם, ואני תוהה מדוע בתחומים מסוימים אנו מקפידים ומהדרים אחר איזו חומרה או חשש רחוק, וכאן במצוה מפורשת מהתורה השייכת גם להיום, אין מקפידים לקיימה.
ברוכים תהיו בעז מלט.