בס"ד לפרשת כי תבוא התשפ"א
בפרשת כי תבוא משה רבנו מצוה על ישראל לאחר שיכנסו לעבר הירדן המערבי לערוך את מעמד הברכה והקללה בהר עיבל והר גריזים. במעמד זה חצי מהשבטים נעמדו על הר עיבל וחצים על הר גריזים. הלוים עמדו בתווך ואמרו את הקללות לכיוון העומדים על הר עיבל ואת הברכות לכיוון העומדים בהר גריזים. והשבטים בשמעם את הלוים ענו אמן. בפרשה מפורטות בעיקר הקללות, חכמינו ספרו כאן 98 קללות. ואילו ברכות נאמרו רק 13 ובלשון כללית. המקבילה לפרשה בפרשת בחוקותי , ובה נאמרו 49 קללות, בדיוק חצי מאלו שכאן.
מה המשמעות של המעמד הזה? למה נאמרו כאן פי שנים קללות מפרשת בחוקותי? ולמה לא פורטו הברכות? למה בנוגע לברכות אומר משה "אֵלֶּה יַעַמְדוּ לְבָרֵךְ אֶת הָעָם", ואילו בנוגע לקללות אומר "וְאֵלֶּה יַעַמְדוּ עַל הַקְּלָלָה"[1]?
ראשית חשוב לציין, מעמד זה הינו מעמד כריתת ברית שני. הרי כבר עמדו ישראל בהר סיני וכרתו עם ה' ברית על קבלת התורה, אז מה הצורך לחדש הברית? אנו רואים שבמעמד הר סיני עם ישראל היה פסיבי, הקב"ה השמיע לנו את עשרת הדברות ואנו עמדנו בתחתית ההר והקשבנו. עשרת הדברות עצמן הינן ציווים, התווית כיוון, אבל אין בהם דיבור של שכר ועונש (מלבד כיבוד אב ואם שנאמר בה למען יאריכון ימיך), ובטח לא ארור וברוך. לעומת זאת מעמד הר עיבל והר גריזים היה מעמד שבו עם ישראל היה פעיל, בעצם אנחנו חייבנו את עצמנו לקיים את הדרכות התורה. זה מעמד שמהותו כל ישראל ערבים זה לזה לעשות את דבר השם. חכמינו מציינים שנכנסנו לערבות הדדית מאז שעברנו את הירדן. אנו גם רואים קשר הסטורי קדום של הערבות למקום שכם השוכנת בין עיבל וגריזים. כך שמעון ולוי גילו את הערבות שלהם לדינה במעשה שלהם. ובהמשך ההיסטוריה היו שם גם גילוים של אובדן ערבות כמו בזמן אבימלך ומרד ירבעם בן נבט במלכות רחבעם.
הכלי יקר מבאר שמכיוון שיש לנו 50 שערי בינה בעולם, ו49 מתוכם נמסרו למשה רבנו, על כן עם ישראל מסוגל להכנס לכל השערים האלו של החכמה והבינה, ואם חלילה הוא לא נכנס בהם, הוא מביא על עצמו את אותם 49 קללות חלילה. בפרשת בחוקותי שנאמרה לפני כריתת ברית הערבות, כל אחד עלול להפסיד משערי הצדק האלו ולכן יש 49 קללות. בפרשת כי תבוא יש פי שנים קללות, בשל הערבות שמכפילה לנו את השערים. הסכנה יותר גדולה ולכן יש 98 קללות ולעומתה גם השכר גדל כפליים.
אפשרות אחרת להבין את החלוקה בין פרשות בחוקותי וכי תבוא, מסביר הרמב"ן שבחוקותי נאמרה על גלות ראשונה וכי תשא על גלות שניה.
הסבר בכיוון דומה שמעתי מחברי ורעי רועי זאגא, התבוננות בפסוקי הקללות בפרשה מראה שיש כאן שתי פעמים תיאור של יציאה לגלות: בפסוק לו נאמר-יוֹלֵךְ יְ-הוָה אֹתְךָ וְאֶת מַלְכְּךָ אֲשֶׁר תָּקִים עָלֶיךָ אֶל גּוֹי אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ אַתָּה וַאֲבֹתֶיךָ וְעָבַדְתָּ שָּׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים עֵץ וָאָבֶן....ואז בפסוק סד-וֶהֱפִיצְךָ יְ-הוָה בְּכָל הָעַמִּים מִקְצֵה הָאָרֶץ וְעַד קְצֵה הָאָרֶץ וְעָבַדְתָּ שָּׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ אַתָּה וַאֲבֹתֶיךָ עֵץ וָאָבֶן…
בתיאור הגלות הראשונה מתואר גם מלך היוצא לגלות, מה שהיה נכון רק בבית ראשון. בתיאור שני מתוארת התפזרות של עם ישראל בכל העמים וזה קרה רק בגלות שניה. גם פסוקים אחרים מראים על הבדלים בצרות בין שני הבתים. הסבר זה מאיר לנו את כפילות הקללות שבפרשה כנגד בית ראשון וקלקוליו וכנגד בית שני וקלקוליו.
מדוע נאמר בנוגע לקללות "על הקללה" ואילו בברכות "לברך"? ומדוע הברכות לא פורטו?
מבאר הכלי יקר שהקללות לא באות מאת השם ואין הכרח שיבואו לכן נאמר על הקללה, שזה לשון שלא הכרחי שיקרה הדבר, לעומתם הברכות בודאי יבואו לכן נאמר לברך. ולמה לא פרט הברכות? כי עיקר הברכה לעולם הבא הנסתר לכן לא צויינו. הסבר נוסף שמביא הכלי יקר שהברכות נמצאות בכלל הקללות, כי אמירת הקללות נועדה לעורר את ישראל לסור מהרע ולעשות טוב, לכן מפאת הקללות באות הברכות. נמצא שהסתרת הברכות הינה לטובה, היא נותנת אפשרות שיהיו אין סופיות והיא מאפשרת למברכים להוסיף עוד ברכות משלהם. ואילו הקללות אפילו שרבות הן אבל ספורות ומדודות ואין חובה כלל שיתקיימו.
אפשר לראות בברית הערבות השלמת מעמד הר סיני, כי במעמד הר סיני עם ישראל עוד לא הכיר את התורה, עוד לא הבין את הציפיות של ה' ממנו, וכאן לאחר 40 שנות הנדודים והלימודים, עם ישראל כבר קבל את כל התורה וידע על מה הוא חותם, ולמה מתחייב, ולכן מעמד זה כה חשוב.
אמנם עוצמת הברית הלכה ונחלשה ברבות השנים ושנות הנדודים, בריחוק השנים מימי הנביאים, לכן מצפה לנו כריתת שלישית, לשמחתנו זו כבר תהיה נצחית:
וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית שָׁלוֹם בְּרִית עוֹלָם יִהְיֶה אוֹתָם וּנְתַתִּים וְהִרְבֵּיתִי אוֹתָם וְנָתַתִּי אֶת מִקְדָּשִׁי בְּתוֹכָם לְעוֹלָם. וְהָיָה מִשְׁכָּנִי עֲלֵיהֶם וְהָיִיתִי לָהֶם לֵא-לֹהִים וְהֵמָּה יִהְיוּ לִי לְעָם. וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם כִּי אֲנִי יְ-הוָה מְקַדֵּשׁ אֶת יִשְׂרָאֵל בִּהְיוֹת מִקְדָּשִׁי בְּתוֹכָם לְעוֹלָם.[2]
a