בס"ד ערב ראש השנה התשפ"ב

בכל החגים מלבד ראש השנה אין נוהגים בארץ ישראל לחוג יום טוב שני, ולכן גם שמו "יום טוב שני של גלויות". במה שונה ראש השנה שבו אנו כן עושים שני ימים טובים אף בארץ ישראל, הלא מהתורה נצטווינו רק ביום אחד?

שורש הדבר מתחיל משיטת קביעת החודשים בעם ישראל. עם ישראל קובע את ראשי החודשים בהתאם למולד הלבנה. אם הלבנה מתחדשת ביום השלושים לחודש הקודם-אזי נקבע יום זה כא' לחודש הבא. אבל אין זה נעשה אוטומטית, אלא חלות הקדושה של ראש החודש, או ראש השנה במקרה שלנו, נעשית על פי קביעת בית הדין ואם בית הדין מסיבה כלשהי לא קבע את יום השלושים כראש חודש אף אם באמת היה מולד הלבנה ביום זה, הרי שראש החודש יהיה ביום הבא. בעצם ריבונו של עולם נתן בידי בית הדין את הזכות לקבוע אם יום ה30 או ה31 יהיה א' לחודש הבא.

אומרת המשנה: בראשונה היו מקבלין עדות החודש כל היום כולו. פעם אחת נשתהו העדים לבוא ונתקלקלו הלוים בשיר( בתמיד של בין הערבים אמרו הלווים שיר של חול כי סברו שכבר לא יגיעו עדים)- התקינו שלא יהו מקבלים את העדים אלא עד המנחה. ואם באו עדים מן המנחה ולמעלה נוהגין אותו היום קדש ולמחר קודש.[1]

משנה זו מלמדת אותנו שחכמי ישראל ניצלו את הסמכות שלהם בעקבות תקלה שקרתה שבאו העדים לאחר זמן המנחה, לאחר שהקריבו כבר את התמיד של בין הערביים והלווים כבר שרו עליו את השיר של יום החול, לכן תיקנו החכמים שבמקרים שלא באו עדים עד המנחה אנו נקבע כימי קודש את שני הימים: את יום ה30 ואת יום ה31.

יוצא שבמצב זה שהעדים השתהו מלהגיע להעיד על מולד הלבנה- ישנה אפשרות לשני ימים של ראש חודש ולשני ימים טובים בראש השנה בארץ ישראל. וכיום שאין לנו בית דין הגדול שיקדש החודש, אין עדים שיבואו להעיד, כי אנו מתנהלים על פי הלוח, אנחנו תמיד במצב הזה, לכן מכח אותה תקנה יש לנו שני ימים טובים של ראש השנה.

בהמשך שם מביאה הגמרא את תקנת רבן יוחנן בן זכאי לדור החורבן והילך, שאז כבר אין חשש שיקלקלו הלויים בשיר, כי לדאבוננו אין קרבן ואין שיר, תיקן שיהו מקבלים העדים כל היום ואם כן, שוב בטל לכאורה מצב שני ימים טובים של ראש השנה בארץ?

הנושא של הסוגיה בגמרא, הינה ביצה שנולדה ביום ראשון של ראש השנה האם מותרת בשני. ואומר רב יוסף בגמרא כלל: כל דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו. הכלל הזה צריך ברור יסודי שאין כאן מקומו, אבל לענייננו משמעותו שביטול תקנת החכמים אפשרי רק במנין חכמים אחר שיבטלו, לכן נראה לרב יוסף שסובר שאמנם תיקן רבן יוחנן שיקבלו העדים כל היום כולו, אבל רבן יוחנן לא ביטל את תקנת מנין החכמים שאם לא באו העדים עד המנחה עושים שני ימים טובים, ופסיקתו בדבר קבלת העדים לאחר המנחה אין פרושה צמצום החג ליום אחד. יוצא שנשאר לדורות שני ימים טובים של ראש השנה מכוח אותה תקנת חכמים במקרה שהעדים לא הגיעו עד המנחה.

האם שני הימים של ראש השנה לאחר תקנת רבן יוחנן כקדושה אחת ארוכה נחשבים או שתי קדושות?

בזה נחלקו רבי יהודה ורבי יוסי, לדעת רבי יוסי שני ימי רה"ש הינם קדושה אחת ארוכה, ולדעת רבי יהודה שתי קדושות הן. רבא פוסק כרבי יוסי שכך הכלל במחלוקות ועוד שסתם משנה מורה כמותו ורבה סובר כרבי יהודה.

אומר 'המלחמות' שכיוון שאנו פוסקים כרבא אליבא דרבי יוסי. ופוסקים שרבן יוחנן לא ביטל התקנה הקדומה ובעצם נשאר לנו קדושת יומא אריכתא בשני ימי ראש השנה.

'המועדים בהלכה' מבאר ש ארבע תקופות [2]יש בנושא. 1 עד שקלקלו הלוים בשיר.2 משקלקלו הלוים בשיר. 3. תקנת רבן יוחנן בן זכאי. 4 תקופת לוח השנה(מאז שהפסיק קידוש החודש בבית הדין)

בתקופה 1 אין יומא אריכתא. יש לכל היותר רק מצב של שני ימים בראש השנה מספק.

תקופה 2 יצרו החכמים חלות קדושה לשני הימים כאחד במקרה שהתעכבו העדים להגיע.

תקופה 3 תיקן רבן יוחנן שיקבלו העדים אף לאחר המנחה. זו היתה תקנתו, אבל האם החזיר למצב ראשון של תקופה 1? ברור שלא, כי במקרה שיתעכבו העדים מלבוא, נעשה שני ימים טובים. ברם נחלקו בזה הראשונים: לרש"י,הר"ן, המאירי ועוד הוא עשה את היום הראשון יום השלושים כעיקר ראש השנה והשאיר אף את היום השני כיום טוב. עד כדי כך שרש"י מתאר קהילות בגולה שהיו עושים רק את היום הראשון יום טוב. ואילו לדעת תוספות, רבן יוחנן בזה שקיבל העדים לאחר המנחה קבע רק את היום הראשון יום טוב.אייך מעמיד התוס' את דברי הגמרא שנשארו שני ימים טובים? מדובר כאשר באו העדים סמוך לשקיעה, לא היה זמן לקבל את עדותם ובכל זאת עשו גם את היום הראשון יום טוב. יוצא שהתוס' במקרה שהתעכבו העדים דוקא עשה את היום השני כיום עיקרי של ראש השנה וכביכול הוא א' בתשרי והיום הראשון רק מספק נעשה קודש בבחינת ל' באלול.

נמצאנו למדים שלשיטת רש"י וסיעתו במקרי הספק היום הראשון הוא א' בתשרי ואילו לשיטת התוס' דוקא היום השני הוא א' בתשרי.

תקופה 4 עם ישראל עושה בכל המקומות שני ימים של ראש השנה,כאשר היום הראשון הוא א' בתשרי.

בכל אופן יוצא מתקופת קלקול הלויים והילך יש מציאות של שני ימים טובים לא מכח ספק אלא תקנה של חכמים.

האר"י מבאר " קודם החורבן היה כוח ויכולת בתפילתנו להעלות הפנימיות והחיצוניות ביום אחד בלבד, ולא היו עושים רק יום אחד בלבד זולתי כשלא באו העדים אלא מן המנחה ולמעלה. אבל אחר החורבן הוא בהכרח לעשות שני ימים של ראש השנה..."[3]. האר"י בעצם אומר לנו שהסיבות ההלכתיות שהביאו לתקן שני ימים טובים, חושפים רובד פנימי יותר, בשל חוסר בית המקדש אנו זקוקים לשני ימים כדי לעשות את העבודה של ראש השנה. יוצא מדבריו שכאשר נזכה בע"ה לחזרת שכינה לציון-נחזור לחוג את ראש השנה ביום אחד.

ה'משך חכמה'- מדגיש את עוצמת כוחם של החכמים בתקנותיהם, סוף מעשה במחשבה תחילה, ומביא בשם הזוהר את העקרון: יומו הראשון של רה"ש שייך לתוקף הדין והיום השני להמתקת הדינים ברחמים, ולכן ביום א' קוראים מהולדת יצחק וביום שני מעקדת יצחק.(אמנם לאוזן שלנו העקדה הינה תוקף הדין, אבל כנראה שכלפי שמים המסירות נפש שמתבטאת בעקדה היא המעוררת את רחמי השמים)

ה'תפארת שלמה'- מאריך בהבנת המושג יומא אריכתא, ומבאר שארוך ענינו חסדים ורחמים. בתקיעת השופר אנו באים לעורר את עולם הארוך ובזה להמתיק הדינים. אבל כיצד הרעיון הזה מתחבר להפיכת ראש השנה לשני ימים? אולי צריך לחבר אליו את המשך חכמה, ההידור במצוה והחשש של החכמים שיקלקלו בשיר מביא לשני ימים, מגלה את תורת החיים הטמונה בעם ישראל, ממילא מעורר רחמי שמים עלינו.

ה'שם משמואל'[4]-שואל הלא אומר הזהר בכל חג וחג אנו מזמנים את החג ע"י המצוה המיוחדת בו, בפסח על ידי המצה, בסוכות בארבעת המינים וכדו', בראש השנה יום הדין. שואל השם משמואל, כיצד אנו מזמנים את החג בדין? מבאר על פי הזהר שיום הראשון הינו דינא קשיא ויום שני דינא רפיא. ביום הראשון אנו נדונים אם אנו ראוים להתאחד בכלל בכלל ישראל. ביום השני כלל ישראל נידון, כיוון שכלל ישראל תמיד יש לו זכויות- זהו דינא רפיא. יוצא שבזה שאנו מוכנים לשלם את המחיר ולעמוד לדין ובלבד שיפרד מאיתנו כל חלק הרע הדבוק בנו, בזה אנו זוכים להתאחד בעם ישראל.

לסיכום:

הקב"ה סידר כך שחלות הקדושה של כל החגים אמנם תקבע בהתאם למולד הלבנה שזהו אירוע קוסמי, אבל חלות הקדושה נקבעת על ידי בית הדין, ז"א הקב"ה השאיר לנו מרחב להשפיע ולקבוע מתי תחול קדושת המועדים בזמן. המורכבות הזו יצרה מצבי ביניים שהצריכו לקבוע שני ימים טובים בראש השנה. מאז החורבן שאין לנו עבודה בבית המקדש אין לנו סנהדרין וגם איננו מקבלים העדים, אנו עושים את כל ראשי השנים כאילו שהתעכבו העדים להגיע עד סמוך לשקיעה ומקדשים את שני הימים, יוצרים חלות קדושה מכחו של עם ישראל-בית דינו על שני הימים של ראש השנה.

כתיבה וחתימה טובה.



[1] ביצה ד:

[2] המועדים בהלכה,ארבע תקופות בראש השנה.

[3] שער הכוונות ענין ר"ה, דרוש ב'

[4] שם משמואל דברים פרשת נצבים