בס"ד לפרשת כי תשא התשפ"ב
מה עומד מאחורי חטא העגל?
האם זהו פחד להיפגש עם השם דרך התורה, פחד שהתחיל במלחמת עמלק אחר כך התבטא בכפיית ההר כגיגית ובפריחת הנשמה במעמד מתן תורה?
האם זהו פחד מלחיות חיים רוחניים גבוהים וממילא מנותקים במידה מסוימת מהעולם הגשמי, דהיינו פחד להתנתק מהקרקע?
האם שורש החטא במשיכה לחומריות, איזה ניסיון חיקוי של עובדי אלילים שמקדשים את החומר, בעצם המשך לחטא אדם הראשון שנתן ליצר הרע מקום בקרבו, הכניס את התאוה לחייו?
או בתצורה יותר מעודנת האם היה בעם דוקא רצון להיות מחוברים להשם אבל דרך ביטוי מוחשי וגשמי של השם כאן בארץ, דהיינו החטא היה רק ביצירת אמצעי פסול ולא במטרה?
או אולי חטא העגל מבטא בעומק, בוחן וניסיון שעם ישראל ערך לקב"ה לראות האם אהבתו אלינו מותנת בהתנהגותנו הטובה או שזו אהבה עצמית בל תינתק, ובעצם יש כאן רצון לחשוף נקודת אהבה פנימית יותר שלא מותנית מעשים? אם זה נכון, אז יוצא שעם ישראל גם אמור להרוויח משהו מחטא העגל ולא רק להפסיד.
ראשית ברצוני לומר שבוודאי עם ישראל הפסיד בעקבות חטא העגל, אילולא חטאנו בחטא העגל אומרים חז"ל שלא היו גלויות ולא היה מלאך המות שולט בנו. עוד אמרו שלא היתה התורה משתכחת מאיתנו ולא היתה שום אומה ולשון שולטת עלינו. שנית אינני בא לנסות להכריע בין ההצעות שהצעתי לעיל לסיבת חטא העגל, כי נראה שיש בכולן אמת, לפחות לגבי חלקים בתוך האומה. דהיינו כמו שבבקיעת ים סוף, היו מחנות מחנות בעם כך גם כאן.
ברור שהשם לא בא לתת לנו משהו שאיננו לטובתנו, לכן ברור שהפחד לאבד את החיבור לקרקע, פחד שווא הוא, כי התורה כל מטרתה לרומם את החיים כאן עלי אדמות ולא להתרומם מהם. אם עם ישראל היה מתגבר על הפחד הזה ולא היה נופל לחטא היה מגלה שהתורה מרוממת יחד איתנו גם את האדמה, החיים היו נעשים הרבה יותר מאושרים ושמחים. הפחד התבטא בחטא העגל, והחטא חשף חוסר בשלות של האומה להיגמל מנוכחות היצר הרע בתוכנו. מעצם זה שהעונש על החטא היה בלתי אחיד, אפשר להסיק שגם החטא היה לא אחיד, יתכן שאותם שנהרגו בעקבות החטא, לא היו צדיקים כמו שמתאר הכוזרי את חטא העגל, אלא נמשכו אחר תרבות עובדי האלילים וקלקוליה ולכן גם נענשו כה קשות. הכתוב מכנה את החוטאים "העם", חז"ל אומרים שאלו היו הערב רב-תערובת של גרים שהסתפחו לעם ישראל ביציאת מצרים, זה יכול להסביר את חטאם. חלק אחר בעם אף הוא מכונה "העם" לא היה שותף פעיל בחטא כאותם שנהרגו, אבל הוריד את תכשיטו מעליו בזמן החטא, אולי חשב להצטרף ל"חוגגים", הם אולי חיפשו דמות מוחשית דרכה יוכלו להתחבר אל ה' כמו שהסביר הכוזרי, ולכן גם ריחמו עליהם בשמים והתקבלה תשובתם. החלק הבא באומה נקרא בפסוקים בני ישראל, הבעיה שלהם היתה שהם לא ניסו לעצור את החוטאים, כדברי משה רבנו ליהושע "וַיֹּאמֶר אֵין קוֹל עֲנוֹת גְּבוּרָה וְאֵין קוֹל עֲנוֹת חֲלוּשָׁה קוֹל עַנּוֹת אָנֹכִי שֹׁמֵעַ׃"(שמות לב,יח) מה עומד מאחורי האדישות הזו? האם הם אמרו לעצמם עדיף שהחוטאים יענשו והעם יהיה כך יותר זך ונקי? האם הם בעצם "בחנו" באדישותם את הקב"ה, לראות עד היכן מגיעה אהבתו אלינו, האם הוא יסלח לעם על חטאו או לא?
מה החיזוק להסבר זה? רווחים שאנו הרווחנו דוקא בעקבות החטא: אנו רואים בהמשך הפרשה שמשה רבנו בא בסדרת בקשות מהשם, הוא מבקש שהשם יתהלך עמנו, קרי הנהגה ישירה של ה' ללא תיווך של מלאכים וה' נענה לבקשה. אמנם יתכן לומר שללא חטא העגל לא היתה כלל הוה אמינא שמלאך ילוה אותנו, כך שמשה רק מיזער נזקים ולא קיבל מתנה חדשה. בעקבות החטא קיבלנו את הלוחות השניים, אמנם מסתבר שמעלתם פחותה מהראשונים, אבל הם יותר מותאמים לעם ישראל, הם מאפשרים התקשרות לקב"ה גם לבעלי תשובה. אחרי החטא גם נגלו לנו יג' מידות הרחמים של השם. אמנם ללא החטא גם לא היינו צריכים להשתמש בהם, אז לכאורה אין כאן רווח, אבל נראה שיש כאן רווח בכל אופן, הכרת מידותיו של הקב"ה זו גם העמקת ההכרות שלנו עם ה' וגם לימוד לחיים שלנו, הלא זו המטרה להידבק במידותיו של ה'. עוד רווח שאנו רואים לאחר החטא-פניו של משה קרנו כשהוריד את הלוחות השניים, מה שלא נאמר בפעם הראשונה לפני החטא. נראה מכאן שמשה רבנו זכה לתוספת הארה שלא היתה לו קודם.
מופיעים בפרשה עוד כמה דינים לאחר חטא העגל, ונראה שהם באים כתשובה לאותה משיכה לחומריות וארציות שתיארנו שהייתה בשורש החטא: אזהרה מלכרות ברית ליושבי הארץ הגויים, הכתוב מציין במפורש כדי שלא ימשכו את בני ישראל לעבודת אליליהם. אזהרה על שמירת הפסח-יום ההולדת הלאומי שלנו ויום האירוסין שלנו עם ה'-שנזכור לשם מה נהיינו לעם. אזהרה על חריש וקציר ביום השבת-כדי למתן את העבדות שלנו לאדמה ושנזכור שאלו עבודות שנגזרו עלינו בגלל החטא ואינן מטרת חיינו. לא פרטתי כאן את כל המצוות המופיעות, רק באתי להאיר את הנקודה הזו- אזהרות אלו באו להגן עלינו שלא נגרר יתר על המידה אחר ענייני העולם הזה.
למדנו כאן שמצד אחד חטא העגל הפיל אותנו נמוך ועד היום לא גמרנו לתקן את נזקיו, עוד לא גמרנו להיגמל מהאהבה לתאוה, לחומריות הגסה, עוד לא נגמלנו מהפחד לרוחניות קדושה. מצפים אנו שהקב"ה יסיר את לב האבן מבשרנו ויחדש את ליבנו. אולם גם מבינים אנחנו שעם כל הנזק, גם טובה צמחה מהחטא, ובבוא הגאולה השלמה השמחה תרקיע שחקים אף יותר מאשר באותם ימי הוד מופלאים בהר סיני.וּפְדוּיֵי יְ-הוָה יְשׁוּבוּן וּבָאוּ צִיּוֹן בְּרִנָּה וְשִׂמְחַת עוֹלָם עַל רֹאשָׁם שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יַשִּׂיגוּן נָסוּ יָגוֹן וַאֲנָחָה. (ישעיה נא,יא)