אומרת התורה: לֹא־תְקַלֵּל חֵרֵשׁ וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ אֲנִי יְ-הֹוָה׃.

בס"ד לפרשת קדושים התשפ"ב

ראשית, אשרינו שקיבלנו את התורה הקדושה הזו, שהקב"ה לא נתן לנו להישאר שבויים ביצרינו, אשרינו שאלו הם ערכינו, אשרינו שלא חופש הדיבור הוא הדגל שלנו אלא סכנת הדיבור הרע והמזיק לנו ולסביבה!

שנית, ברור שהתורה אסרה לקלל כל אדם, אפילו את מי שחרש, וברור שנתינת מכשול לכל אדם אסורה, ועיוור הוא מי שלא רואה את המכשול, וברור שהמכשול המדובר איננו רק מכשול בדברים גשמיים, גם כל עצה לא טובה או אפילו אמירה מטעה שעלולה לגרום לשני לחטוא או לעשות טעות בחייו כולן אסורות.

אמנם לא מובן מה הקשר בין איסור קללה של החרש לבין נתינת מכשול לעור? הלא הקללה לחרש לא מסתמכת על היותו חרש, ואילו שימת מכשול לעור מסתמכת על היותו כזה. ברור שאסור לקלל כל אדם ולא רק חרש, ולמה אמרה התורה לא תקלל חרש ?

היינו יכולים לחשוב, מה זו קללה, מה באמת סכנתה? הסכנה כשאדם המקולל שומע, ואז הוא נפגעי ממני, נוצרת מחלוקת ושנאה, אבל אם הוא חרש ולא שמע את הקללה, אז לא נגרם לו כל נזק, לכן אמרה התורה לא תקלל חרש, ללמד שהקללה מזיקה ולא מצד שהוא שומע אותה, יש כוח למילים גם אם הן נאמרות בחדרי חדרים. ובזה גם נמצא המכנה המשותף של הפסוק, כמו עצה רעה לזולת המזיקה גם קללה כזו.

אומר הזוהר הקדוש: דְּלֵית לָךְ מִלָּה וּמִלָּה דְּנָפִיק מִפּוּמֵיהּ, דְּלָא אִית לֵיהּ קָלָא, הַהוּא קָלָא סָלִיק לְעֵילָּא, וְכַמָּה קַסְטְרִין מִתְחַבְּרָן עִמֵּיהּ דְּהַהוּא קָלָא, עַד דְּסַלְּקָא וְאִתְּעַר אֲתַר דִּתְהוֹמָא רַבָּא, כְּמָה דְּאוּקְמוּהָ וְכַמָּה מִתְעָרִין עָלֵיהּ דְּהַהוּא בַּר נָשׁ. וַוי לְמַאן דְּאַפִּיק מִלָּה בִּישָׁא מִפּוּמֵיהּ,

ותרגומו: שֶׁאֵין לְךְ דִּבּוּר וְדִבּוּר שֶׁיּוֹצֵא מִפִּיו שֶׁאֵין לוֹ קוֹל. אוֹתוֹ קוֹל עוֹלֶה לְמַעְלָה, וְכַמָּה מַלְאֲכֵי חַבָּלָה מִתְחַבְּרִים לְאוֹתוֹ הַקּוֹל, עַד שֶׁעוֹלֶה וּמֵעִיר אֶת הַתְּהוֹם הַגָּדוֹל, כְּמוֹ שֶׁבֵּאֲרוּהָ, וְכַמָּה הֵם שֶׁמִּתְעוֹרְרִים עַל הָאָדָם. אוֹי לְמִי שֶׁמּוֹצִיא דָּבָר רַע מִפִּיו,(זוהר ג,פה)

בפשיטות אומר הזוהר, אין דיבור של האדם שלא מוקלט ומשודר, כל קללה מזהמת את האויר וסופה שגם מזיקה למקלל.

יותר מזה, עצם הבאת שני האיסורים בסמיכות באותו הפסוק מלמדת אותנו שיכולת השמיעה של המקולל גם מאפשרת לו לנטרל את הנזק שעלולה הקללה לגרום לו, כשם שראיית המכשול יכולה להציל את הניזק. יוצא שלקלל חרש זה עוול חמור יותר מלקלל אדם רגיל, כי אין לו דרך להישמר מאותה קללה. כיצד נשמרים מקללה? קללה לא יכולה להזיק למי שאין לו חסרון, היא משתמשת בנקודת תורפה של הניזק, לכן בלעם חיפש כזו בישראל כשבא לקללם, יוצא שכששומע את קללתו יכול למנוע את השפעתה השלילית עליו.

עוד נראה שיש בפסוק זה מדרג כשם שיש בפסוקים אחרים בפרשה, אנשים יותר מורים לעצמם היתר לקלל את הזולת מאשר לתת לפניו מכשול, לכן אמרה התורה קודם לא תקלל חרש, ואם לא תקלל אחרים, סיכוי טוב שגם לא תבוא לתת לפניהם מכשול. ויש גם מצב הפוך, אדם המורה היתר לעצמו לתת עצות לא טובות לאחרים, בטענה שסוף סוף יש להם בחירה חופשית והם יבחרו את הנכון להם, לזה הסמיכה התורה את איסור מכשול לקללת חרש, לומר לנו גם אם חברך יהיה כחרש ולא יעשה את העצה הקלוקלת שנתת לו, סוף סוף אתה כאותו מקלל חרש, מזהם את אויר העולם בדיבור רע.

זה לעומת זה עשה הא-לוהים, כל דיבור טוב שלנו מרפא את האויר גם אם אין אדם סביבנו השומע אותו, כל עצה טובה שאנו נותנים לזולת מתקנת את העולם. כֹּה אָמַר יְ-הוָה שִׁמְרוּ מִשְׁפָּט וַעֲשׂוּ צְדָקָה כִּי קְרוֹבָה יְשׁוּעָתִי לָבוֹא וְצִדְקָתִי לְהִגָּלוֹת.(ישעיה נו,א)