בס"ד לפרשת בלק התשפ"ב
מאין נובע הכוח לקלל? למה הקב"ה איפשר לכוח כזה להיות בעולם?
בעצם היכולת לקלל נובעת מהיכולת לברך. למה השם ברא את היכולת לברך כבר אין צורך לשאול, כי הברכה מבריכה בין האנשים וביננו לבין הקב"ה, כי הברכה מאפשרת לנו להצליח לעמוד במשימה של תיקון עולם במלכות שדי. הברכה חושפת את היותנו חלק מאורגניזם אחד גדול. כדי שהברכה תוכל לחול צריך שתהיה לנו פתיחות וערבות עם הזולת. את הפתיחות הזו מנצלים המקללים כדי להזיק לזולת.
לפני שנעבור להתבונן על נסיונות הקללות של בלעם ותוצאותיהם, ברצוני לעבור בקצרה על תהליך הבנייה של האומה על פי ספר במדבר: הספר מתחיל בבניה אדמיניסטרטיבית ומיניסטריאלית, בארגון המחנה, סידור כל שבט במקומו המתאים לו, בספירת האנשים והמשפחות, במינוי שבט לוי לשרות הציבורי, מינוי נשיאי השבטים, בניית סדרי נסיעה וחניה של המחנה. המשברים שצצו במחנה במיוחד חטא המרגלים ועדת קורח, חשפו את מצב האומה וגילו שעוד ארוכה הדרך לבניית אומה מגובשת ומאוחדת. התברר שאנו צריכים עוד להסתובב הרבה במדבר עד שנזכה לכך. מחלוקת קורח העלתה את חשיבות הלימוד על דרך השלילה, גם עם מי לא להתערב. בפרשת חוקת מדלגת התורה לסוף ארבעים שנה של הנדודים. כאן אנו כבר רואים מדרגת ערבות בעם שלא היתה קודם לכן. לכן אנו רואים דיבור על עם ישראל כיחידה אחת כגון "אז ישיר ישראל" (במדבר כא,יז) או "וישלח ישראל מלאכים"(שם כא). פרשת חוקת מסתיימת בחניה בערבות מואב, חז"ל אומרים שאז נעשו ישראל ערבים זה לזה.
והנה אנחנו בפרשת בלק, בלעם כמו בלק הבין בעניני רוחניות, ברכות וקללות, היו לו יכולות וכשרונות גדולים, אבל מה שהיה חסר לו לאורך כל הסיפור זו הענוה והתמימות מול השם, למרות שהוא ידע שעם ישראל הוא העם הנבחר, זרע ברך השם, עם שיעודו להביא את כל העולם לתיקונו, הוא בחר לקלל אותנו, ניסה לקלקל להשם את התוכניות. לנצל את צד הפתיחות והחיבור שיש לנו עם שאר העולם על מנת להזיק לנו. במקום לשמוח באותה ערבות שיש לנו עם העולם ולאהוב אותנו, הוא בחר לנסות לפגוע בנו.
בניסיון הראשון הוא עלה לבמות בעל, לראות את קצה העם, ודרכו רצה לקלל את כל העם. אבל הניסיון כשל כי אין על עם ישראל זעם בשמים ולכן אין לו פירצה לחדור דרכה ולקלל. מה הסיבה לכך? עם ישראל שומר מרחק מאומות העולם, "הֶן־עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב׃"(במדבר כג,ט)
עכשיו בניסיון שני בלעם מנסה תרגיל אחר, בלק אומר לו "אֶפֶס קָצֵהוּ תִרְאֶה וְכֻלּוֹ לֹא תִרְאֶה וְקׇבְנוֹ־לִי מִשָּׁם׃"(במדבר כג,יג).כאן הוא ירד מהתכנית לקלל את כל האומה, אבל ניסה לפגוע בחלק ממנה, למצוא את החלקים החלשים ולפגוע בהם. אבל גם כאן התשובה היא שלילית, השם לא רוצה לראות חסרונות בעם ישראל, גם לא בקצהו, "לֹא־הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב וְלֹא־רָאָה עָמָל בְּיִשְׂרָאֵל יְהֹוָה אֱלֹהָיו עִמּוֹ וּתְרוּעַת מֶלֶךְ בּוֹ׃"(שם כא)
מה עכשיו? מה עוד אפשר לעשות?
"וְלֹא־הָלַךְ כְּפַעַם־בְּפַעַם לִקְרַאת נְחָשִׁים וַיָּשֶׁת אֶל־הַמִּדְבָּר פָּנָיו׃"(במדבר כד,א) מה הכוונה? יש מפרשים שבלעם שינה אסטרטגיה, אם אי אפשר להזיק על ידי קללות אולי נוכל להזיק על ידי ברכות. זו אסטרטגיה הרבה יותר נבזית מקללות, להזיק לאחרים על ידי ברכות. מעניין שכאן יצאו מפיו דברים קשים כנגד הגוים דוקא.
גם לאחר שכל הניסיונות להזיק לנו על ידי הקללות והברכות לא צלחו, בלעם לא התייאש, כי אין שום יאוש בעולם כלל, והוא השיא עצה לבלק לשלוח את בנותיהם לזנות עם בני ישראל וכך להפיל אותם לקליפות. גם כאן העצה של בלעם היתה לנצל את הפתיחות שלנו כנגדנו. בסופה של הפרשה אנו פוגשים מעשה שנראה לכאורה הפך הערבות והאחוה, ובאמת תוכו רצוף אהבה. אני מדבר כמובן על מעשהו של פנחס בן אלעזר הכהן, במעשה הקנאה שלו דוקא התגלתה הערבות לעם ישראל.
נכון להיום, נראה שהרשעים בעולם עוד לא למדו לקח מבלעם ובלק, רבים מהאויבים שלנו והם היותר מסוכנים, באים אלינו כמברכים עם דגלי אהבה ואחוה (וגאוה), ובתוך הברכות היפות מנסים להפיל אותנו לשאול. הם מנצלים את היותנו עם רחמן ושוחר שלום, מנסים למשוך את בנותינו לכפרים הערבים, מנסים להוציא את ארץ ישראל מידינו בטענות שלום, מנסים להביא לכאן מלא נכרים ועוד כהנה וכהנה והכל באהבה. כנגד זה אנו רואים את הערבות והעזרה ההדדית הולכים ומתפתחים כמו שלא היה כל הימים. ארגוני צדקה וחסד מדהימים. עזרה לאנשים בדרכים וכאלה עם צרכים מיוחדים. הוצאת בנות ישראל משביים בכפרים הערבים. עזרה לזקנים חולים ומדוכאים, איזה עם מדהים!