בס"ד לפרשת פנחס התשפ"ב
פרשת פנחס מרובת נושאים, מתחילה בברית השלום שה' נותן לפנחס על מעשהו. עוברת לציווי לצרור את המדינים. נשיאת ראש בני ישראל (מפקד) תוך ציון העובדה שבו אין כבר אנשים מיוצאי מצרים, עליהם נגזרה הגזירה למות במדבר.עוברת למתן הנחיות לחלוקת הארץ בין משפחות עם ישראל. בקשת בנות צלופחד לקבל נחלה בארץ ותשובת השם "כן בנות צלפחד דוברות". ציווי השם למשה לעלות להר העברים ולראות משם את הארץ-זהו איתות למשה שיומו מתקרב. לאחריו משה מבקש מהשם שימנה לו מחליף "איש על העדה" והשם מצוה אותו לסמוך את יהושע בין נון "איש אשר רוח בו". ואז עוברת הפרשה לפרשת המועדות,מתחילה בקרבן התמיד ועוברת למוספי השבת, החודשים והמועדים. מה קורה פה,מה המשותף לכל הנושאים הללו?
כבר דיברנו שהמהלך החורז את ספר במדבר הינו בניית האומה והכנתה לירושת הארץ, המהלך הזה לקח 40 שנה, חטא המרגלים חשף את העובדה שהעם עוד לא מוכן להתמודד עם הארץ והיה צריך להתחלף הדור כולו כדי להגיע לארץ ישראל. לאחר שעם ישראל כבר הגיע לתחנה האחרונה בנדודיו בפרשה הקודמת, כאן בפרשת פנחס מתבררים כל הברורים שצריך דור הנכנס לארץ לברר. ברובד הפשוט מדובר בהכנות טכניות, וברובד פנימי יותר אנו נחשפים למעלות ולכשרונות של האומה המאפשרים לה לעמוד במשימת גאולת הארץ.
פנחס הכהן שהפרשה קרויה על שמו, חשף במעשהו כוחות המעידים על הדור כולו. הוא קם מתוך העדה, ביטוי החושף את מקור הכוח שלו-העם, כאן נחשפת אהבתו ודאגתו לשלום האומה. כשם שאהרן הכהן סבו היה שושבינה של כנסת ישראל גם הוא שושבין המלכה ובמעשהו עצר המגפה מעל עם ישראל. הציווי שבא בעקבות זאת לצרור את המדינים חושף את הכוחות שישנם באומה המסוגלים להגן עליה מהאויבים מסביב. הנקודה הבולטת כאן היא שפנחס עצמו שהוא מדייני מצד אימו-הוא זה שמאפשר לצרור אותם והוא זה שיצא בהמשך למשימה הזו עם נבחרי ישראל. לאחר שפנחס זיכך את הנקודה הקדושה שהיתה חבויה במדין-הקנאות הקדושה, אפשר באמצעותה לצרור את המדינים.
הנושא הבא-מפקד עם ישראל, מוסיף לכל המשפחות את האות הא בתחילה והאות יוד בסוף, ללמדנו שכולם ראוים להשראת השכינה עליהם, שכולם מחוברים להשם. "לאלה תחלק הארץ בנחלה"(במדבר כו,נב)
פרשיית בנות צלפחד לא רק מלמדת אותנו את דיני הירושה, אלא היא אף חושפת את חיבת הארץ של בנות ישראל ככלל ובנות שבטי יוסף בפרט. כמו שאשתו של אדם נקראת ביתו בהיותה קשורה לבית והיא עיקר הבית, כך ככלל בנות ישראל היו משתוקקות לבוא לבית הישראלי לארץ ישראל, ולכן על בנות ישראל לא נגזרה הגזירה למות במדבר. פנחס מעיד על הכוחות הגבריים באומה שנכונים לכניסה לארץ ובנות צלפחד על הכוחות הנשיים.
קריאת השם למשה לעלות להר העברים לראות את הארץ, גם עוררה את משה לדאוג למי שיחליף אותו בתפקיד, אבל בעיקר נועדה הראיה הזו של משה-רועה ישראל לפעול במציאות, לסלול את הדרך לכניסה לארץ ולהכשיר את העם להיכנס לארץ, להעמיד אותם על גודל הזכות שנפלה בחיקם-להכנס לארץ, מה שמשה עצמו לא זכה לו. במבט אחר, הראיה של משה כבר זיכתה אותו להיכנס עם העיניים שלו לארץ,גם משה נעשה שותף.
בדומה לפנחס הכהן אף יהושע בן נון שנבחר להיות רועה ישראל "שייך" לצד של המלכה, כאומרם ז"ל "פני משה כפני חמה פני יהושע כפני לבנה", וכידוע ישראל נמשלו ללבנה. יהושע בן נון היה מתאים להיות מנהיג דור הנכנסים לארץ. וזהו שמעיד עליו הכתוב "איש אשר רוח בו", כמו שמפרש רש"י מחז"ל "שיוכל להלוך כנגד רוחו של כל אחד ואחד". כמו הלבנה שמאפשרת לשאר הכוכבים להאיר יחד איתה.
פרשת קרבנות המועדות חושפת קומה בעבודת השם ובקשר בין ישראל לקב"ה שעם כל השכינה שליוותה את ישראל במדבר, לא זכינו לה עד הכניסה לארץ. בפשט מסביר הרמב"ן שכל ימי המדבר עם ישראל לא הקריב את המוספים וכן לא את הנסכים ולכן כאן כשמתכוננים להכנס לארץ ציוותה התורה על המוספים והנסכים.
אבל נשאל מדוע באמת לא הוקרבו הנסכים והמוספים במדבר?
שתי תשובות לדבר: 1 הם כנגד השפע ששייך לארץ ישראל ולא למדבר, השפע הבא עם הגשמים וגידולי השדה,השפע המתחבר לאדמה. 2, קרבנות אלו צריכים לבוא משל ציבור, ועכשיו שעם ישראל נעשו ערבים זה לזה התגלתה מעלת הציבור ולכן יש כבר מקום לקרבנות אלו להעשות.
שמעתי מידידי רועי זאגא נ"י הסבר למה בקורבנות פסח ושבועות מביאים שני פרים ואילו בחגי תשרי מביאים פר אחד? ורועי הסביר שחגי האביב הינם כנגד הנהגת משה רבינו, בהם מקריבים שני פרים ובכך הקרבנות עולים עד לספירת החכמה,שני הפרים כנגד החכמה והבינה. ואילו בחגי תשרי שכנגד הנהגת יהושע בן נון הקרבנות עולים רק עד לספירת הבינה ולכן מקריבים פר אחד בלבד כנגד הבינה. הדברים מתיישבים עם המעבר המתואר בפרשה בין הנהגת משה להנהגת יהושע בן נון. יוצא שבמעגל השנה אנו עוברים כל פעם בין הנהגה ניסית המלווה במידת החסד המאפיינת את האביב לבין הנהגת הדין והרחמים המאפיינת את תקופת תשרי.
למדנו שימי המדבר הארוכים הכשירות ובנו את כוחות האומה בראשם כוח הערבות ההדדית. דור המנהיגים של הנכנסים לארץ כבר הוכשר למשימה, ואיתו גם האומה בכללה הוכנה לאתגרים שנכונו לה בכניסה לארץ. גם עבודת השם באמצעות הקרבנות עולה קומה. ולדורנו נלמד שאנו נוכל לצלוח את אתגרי הגאולה בהצלחה אם נדע לבנות ולעורר את הערבות בקרבנו.