בס"ד לפרשת מטות התשפ"ב

עם ישראל בכל ימי נדודיו במדבר עבר דרך ארוכה תרתי משמע, ו'על הדרך' למדנו את מכלול הפרטים ההתנהגותיים אשר אמורים ללוותינו בכניסה לארץ שם נתנהל כעם לכל דבר ועניין . 

אחד הלימודים והבירורים האחרונים בדרך לירושת הארץ שעם ישראל עובר הוא בנושא הדיבור. בהתחלה פגשנו את הניסיונות הנלוזים להשתמש בכוח הדיבור שהוא הכי מיוחד שניתן לאדם, דווקא למטרות שליליות, ובניסיונות הקללה של בלעם ובלק כנגד ישראל, ובפרשה שלנו מגיעה ההדרכה ההפוכה והטובה כיצד עלינו להתייחס לכוח המדבר שלנו.  

כי בקרב הגוים מקובלת החלוקה של הבריאה כך:דומם,צומח,חי,חושב.
אבל חכמי ישראל אומרים שהחלוקה הינה: דומם,צומח,חי,מדבר. למה חכמי ישראל מתארים את האדם כמדבר ולא  האדם החושב כתיאור הגוים?

שמעתי תשובה לכך ממורי ורבי הרב אורי שרקי, שהסיבה היא שחכמי ישראל רואים את עיקר מעלת האדם ביכולת שלו לחבר בין עולם הרוח והמחשבה ולהוריד את המחשבות והאידאות לעולם המעשה, ולא רק ביכולתו הרוחנית המחשבתית כשלעצמה, ודבר זה מתבטא בכוח הדיבור המיוחד של האדם. 

בעצם זוהי המטרה שלנו,זו שעדיין לא הושלמה במשך ההיסטוריה, להשלים את כשרון הדיבור שלנו, להביא אותו ליעודו הקדוש. כך פותחת הפרשה :

וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל־רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְ-הֹוָה׃

 אִישׁ כִּי־יִדֹּר נֶדֶר לַי-הֹוָה אוֹ־הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל־נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכׇל־הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה׃

ואמרו על כך חכמי ישראל שאדם כזה שלא יחל דברו אזי הקב"ה יעשה ככל היצא מפיו הקדוש של אדם זה.

בפסוק זה ישנה תמיהה, מדוע משה מפנה את דבריו לראשי המטות ולא לכל העם כדרכו? נאמרו על כך הסברים שונים בחז"ל אבל על פי דברינו כאן נאמר, מנהיגי הציבור הם הראשונים שצריכים להקפיד על דיבורם ולא לחלל דבריהם, הם הדַּבָּרים של העם. התפקיד של מנהיג הוא להיות דברן, ולכן בארמית מנהיג נקרא דַּבָּר.

אחת התכונות הבולטות ביותר המיוחסות למלך המשיח הינה מעלת הדברנות שלו. וְשָׁפַט בְּצֶדֶק דַּלִּים וְהוֹכִיחַ בְּמִישׁוֹר לְעַנְוֵי אָרֶץ וְהִכָּה אֶרֶץ בְּשֵׁבֶט פִּיו וּבְרוּחַ שְׂפָתָיו יָמִית רָשָׁע.

המשיח יזכה להשלים את קומת האדם המדבר, ומתוך כשרון זה יעשה צדקה ומשפט בארץ, והקב"ה יעשה דברו. בבחינת "בטל רצונך מפני רצונו כדי שיבטל רצון אחרים מפני רצונך" . 

הפסוק הנפלא הזה של ישעיה הנביא מתאר אצל מלך המשיח את אותה תכונה של "עדינו העצני" שהיתה לדוד המלך, אבל בדיבורו בלבד ללא צורך לאחוז בכלי נשק וכיוצא בזה. הוא ידע מתי להשתמש בפיו לשפוט,מתי להוכיח במישור בנחת ורגישות את הצריך לכך,ומתי להכות ארץ בשבט פיו.

התורה מציבה  לכולנו ולא רק למשיח יעד, ככל היוצא מפינו לעשות, לא רק לעמוד בהסכמים חתומים. למרבה הצער כיום מנהיגי הציבור לא מהווים דוגמא טובה לנושא, מילה של פוליטיקאי לא נחשבת היום אפילו לא כמילה של אדם פשוט. אפילו הסכמים שלהם לא נחשבים במיוחד. אבל לא רק הם, כולנו כמדומני צריכים לעשות תיקון גדול בנושא, ערכה של המילה כיום לא נחשב הרבה, כיום כולם מדברים על 'חופש הדיבור' ולא על 'תיקון הדיבור'. כיום המסלול המועדף להגיע לפוליטיקה עובר בערוצי הרדיו והטלוויזיה, כי מבינים שהרטוריקה מאוד חשובה להצלחה בפוליטיקה, אבל לא חושבים משום מה שהאמינות חשובה הרבה יותר.

כיצד נוכל לזהות את המשיח? איזה תואר יהיה לו? האם יהיו לו עיניים כחולות? איזו כיפה תהיה על ראשו? האם הוא יהיה אדמוני?

 אני לא יודע לענות על כל השאלות, אבל מה שברור לי ללא ספק- מילה שלו תהיה מילה, הבטחה שלו תהיה הבטחה, הסכם שלו יהיה הסכם. 

מִי־יַעֲלֶה בְהַר־יְ-הֹוָה וּמִי־יָקוּם בִּמְקוֹם קׇדְשׁוֹ׃ נְקִי כַפַּיִם וּבַר־לֵבָב אֲשֶׁר  לֹא־נָשָׂא לַשָּׁוְא נַפְשִׁי וְלֹא נִשְׁבַּע לְמִרְמָה׃  יִשָּׂא בְרָכָה מֵאֵת יְ-הֹוָה וּצְדָקָה מֵאֱלֹהֵי יִשְׁעוֹ׃