זהו נושא משמעותי ביותר בכל מערכת שלטון, וכן בארגונים ובהתארגנויות שונות. נכון שבשלטון דיקטטורי זו אינה שאלה כלל – ברור מי אומר שם את המילה האחרונה – אבל זו בדיוק הבעיה, שכן זכויות האדם וחייו נרמסים בלא יכולת עצירה. לכן במדינות דמוקרטיות שאלה זו נשאלת, ועדיין לא נמצא לה הפתרון המושלם. גם במדינת ישראל הנושא אינו פתור – לא במוסדות המדינה ולא במבנה המפלגות ובהתנהלותן – ויש סביבו ויכוחים רבים. כיום בארץ ניכס לעצמו הבג״ץ את הזכות לומר את המילה האחרונה, ולקבוע אילו חוקים שחוקקה הכנסת יתקבלו ואילו לא, ויש על כך התרעמות גדולה.
מה אומרת התורה בנושא זה?
שלושה גופים אומרים את המילה האחרונה.
האחד – חוקי התורה עומדים מעל הכול, והכול כפופים אליהם. הסנהדרין יכולה לדון את כולם, ולבטל החלטות של המלך אם הן סותרות הלכה מהלכות התורה; אף עצם מינוי המלך טעון את הסכמתה.
השני – המלך (או כיום הממשלה) עומד מעל הכול. הוא יכול לחוקק חוקים אזרחיים, לגייס חיילים לצבא, לחייב את האזרחים במיסים ולהלאים נכסים (תמורת פיצוי הולם לנפגעים); אף חברי הסנהדרין עצמם כפופים להחלטותיו, וכן הצבא, המשטרה ושאר הגופים המבצעים. הוא יכול אף לדון דיני נפשות שלא על פי כללי המשפט התורני (כגון על פי עד אחד בלבד, או הודאה עצמית, או בלא התראה) במצבים מסוימים (רמב״ם הל' מלכים ג, ה; הל' רוצח ב, ד; הל' סנהדרין יח, ו), וכן לדון את מי שמורד במלכותו, והעונש המרבי המותר הוא מוות (רמב״ם הל' מלכים ג, ח-ט).
השלישי – הנביא עומד מעל הכול, והוא בעל הזכות לומר את המילה האחרונה. כוחו של הנביא לבטל בהוראת שעה כל חוק של המלך וכל הוראה או הלכה מן התורה, מלבד מצווה אחת שאין רשות לנביא לבטלה – איסור עבודה זרה.
מי גובר על מי?
מערכת איזונים זו מזכירה את משחק “אבן, נייר ומספריים”: האבן שוברת את המספריים, אך הנייר עוטף את האבן, והמספריים גוזרים את הנייר. אמנם הנביא עומד מבחינה מסוימת מעל כל השאר, וזה מאפשר ל“קודקוד עולם” להתערב במקרים יוצאי דופן ולתת הנחיה שונה מן הרגיל; אבל הנביא, בלא שקיבל נבואה מאת השם, אין דינו שונה מכל חכם אחר, וגם הוא כפוף לסנהדרין, שזכותה לדון אותו ובפרט לבדוק שאכן נביא אמת הוא. הסנהדרין אף זכאית מן התורה לדון את המלך בכל הנוגע למשפט התורה, ולבטל את החלטותיו – אך רק אם הן נוגדות את התורה. והמלך? כמעט שאיננו מוגבל בכלום, אם התמנה על פי נביא, אם העם קיבלוֹ עליהם, ואם איננו סותר את מצוות התורה.
כאן אולי מונחת התשובה לשאלה קשה: כיצד ייתכן ששמואל הנביא פחד שמא שאול המלך יהרגנו? והשאלה קשה, שהרי שמואל הוא שמשח את שאול למלך, והוא שקיבל הוראה חדשה מאת השם למשוח את דוד בן ישי; וכיצד ייתכן שמי ששקול היה כנגד משה ואהרן, ושקיבל הוראה מאת השם יתברך, יפחד משאול? ונראה שבזמן הביניים, עד משיחת דוד בפועל, אילו עצר שאול את שמואל היה יכול לדונו למיתה על פי כללי התורה – ולכן פחד.
היסטורית, עם ישראל נפל על פי רוב בשל המלכים שלא קיבלו עליהם את הגבלות הנביאים והחכמים. נביאים נרדפו על ידי המלכים, אף עד כדי הוצאה להורג, וחכמי הסנהדרין הוצאו להורג כשהמלך זיהה בהם סיכון למלכותו – ומערכת האיזונים לא עבדה כמתוכנן. כיוון שהמלך הוא בעל העוצמה והשליטה ברשויות המבצעות, אם אין הוא צדיק די הצורך הוא פורק מעליו את עול החכמים והנביאים.
המלך הוא בעל הסיכון הגדול ביותר, אך מצד שני גם בעל הפוטנציאל הגדול ביותר. מבאר זאת מי השילוח כשהוא מדבר על המלך האידיאלי: יש במלך דבר אדיר, בכך שהתקנות והחוקים שהוא מתקן מחייבים את כולם, “כל היוצא מפיו הם דברי אלוהים” (מי השילוח ב, פרשת שופטים).
גם נציגות השם בעולם עברה כמה שלבים במהלך ההיסטוריה. מאז משה רבנו, אבי הנביאים, ועד סוף עידן הנבואה – הנביאים הם שאמרו את המילה האחרונה. מאז – הסנהדרין ובית הדין אמרו אותה.
השלב הבא יהיה מלך המשיח. הוא יזדקק הן להסכמת הנבואה והן להסכמת הסנהדרין, וכשיגיע יהיה הוא זה שאומר את המילה האחרונה – דווקא משום שתהיה לו הענווה להקשיב לחכמים ולנביאים. זו הדרך שבה יוכל להשלים את תיקון העולם, וזו תהיה הגאולה הכללית של העולם.
בנוגע להתנהלות מדינת ישראל כיום: מחד, אני מזדהה עם המתנגדים לשלטון הבג״ץ על הכנסת, שכן אין זה מתקבל על הדעת שאנשים שלא נבחרו על ידי הציבור ישליטו את תפיסתם הפוליטית על החלטות נבחרי הציבור ויקבעו איזה חוק “בג״צי” ואיזה לא. מאידך, גם על פי מודל התורה יש מקום לגוף שתפקידו לבחון את החלטות הכנסת וקבילותן לאור תורת השם וערכי הנצח – אך בתנאי שערכים אלו הם הכוח שממנו הוא יונק.
ולסיום: גם בתוכנו נערכת אותה מלחמה פנימית – מי יגיד את המילה האחרונה. האתגר הגדול שלנו הוא שהנפש, המקבילה למלך שבמדינה, תהיה לה הענווה להקשיב לעצת השכל (החכמים) ולהנחיית הנשמה (דבר הנביא). כשזה יקרה, זו תהיה הגאולה הפרטית שלנו.
מסר לדורנו
בכל מערכת – לאומית, ארגונית או אישית – השאלה מי אומר את המילה האחרונה היא שאלת יסוד. התורה מלמדת שאיזון הכוחות בין החכמים, המנהיג והנבואה הוא ששומר עלינו מעריצוּת ומאנרכיה כאחת. גם בחיינו הפרטיים עלינו ללמד את ה“מלך” שבתוכנו – את הרצון והנפש – להקשיב בענווה לשכל ולמצפון. דווקא מי שמוכן להקשיב הוא הראוי להכריע. ענווה זו היא שתביא גאולה, פרטית וכללית כאחת.


