בס"ד לפרשת כי תצא התשפ"ב
אחת המצוות המסקרנות ביותר שאף מעוררת פולמוס גדול סביב טעמה הינה מצוות שילוח הקן. הפולמוס נמשך אלפי שנים ובכל דור ודור בהתאם לאופיו גם הדיון מקבל ציביון שונה. כך מובא בפרשה:
כִּי יִקָּרֵא קַן־צִפּוֹר לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶךְ בְּכׇל־עֵץ אוֹ עַל־הָאָרֶץ אֶפְרֹחִים אוֹ בֵיצִים וְהָאֵם רֹבֶצֶת עַל־הָאֶפְרֹחִים אוֹ עַל־הַבֵּיצִים לֹא־תִקַּח הָאֵם עַל־הַבָּנִים׃שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת־הָאֵם וְאֶת־הַבָּנִים תִּקַּח־לָךְ לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים׃ (דברים כב,ו-ז)
שאלות: האם המצוה חלה רק כשאתה מעוניין באפרוחים או בביצים או גם בלאו הכי? למה דווקא בדרך ברשות הרבים חלה המצוה ולא ברשות היחיד? למה דווקא אפרוחים מוזכרים כאן ולא גוזלים? למה אחרי שנקראו אפרוחים או ביצים אומרת התורה לא תקח "האם על הבנים",למה הם נקראים כאן בנים? מדוע דווקא כאן במצוה זו ציינה התורה את שכר המצוה "אריכות ימים"? ובכלל מה טעמה של מצוה זו?
חז"ל אומרים שכתוב "בדרך" כי התורה לא באה להטריח אותנו לרדוף ולחפש את המצוות, מלבד מצווה אחת מיוחדת מצות השלום, עליו נאמר בקש שלום ורדפהו. מלבד זה המצווה שייכת רק בנוגע לציפורי הפקר ולא כאלה השייכות לנו.
הרמב"ם מבאר את טעם המצווה הזו בהסבר "ירוק" , הוא כותב שגם לחיות יש רגשות של דאגה ואהבה לבניהם, ומצוה זו באה להזכירנו לצמצם את סבלן של החיות "סיג והרחקה שמא ישחט מהם הבן לפני האם,כי צער בעלי חיים בכך גדול מאוד, אין הבדל בין צער האדם בכך וצער שאר בעלי חיים".
הרמב"ן הלך בכיוון אחר והסביר שטעם המצוה הוא להשריש בנו את הרחמים "לבלתי היות לנו לב אכזרי" ומביא טעם נוסף למצוה, שעל ידה יישמר המין של אותה ציפור ולא יכלה מן העולם. הוא מציין מצוות נוספות שזהו טעמן, וזהו ענין גדול להשריש בקרבנו את מידת הרחמים. הרמב"ן שם את האדם בקומה מעל החיות, הוא טוען שאם הטעם המצוה היה הדאגה לסבלן של החיות,למה בכלל התירה התורה לקחת את האפרוחים או הביצים ולאכול אותם? אלא טעם המצוה ללמד אותנו את מידת הרחמנות ושלא נהיה אכזריים, ובכלל מסביר הרמב"ן שכל המצוות נועדו לצרף אותנו.
כיוון שלישי שאני רוצה להביא בביאור המצוה על פי חכמי הסוד. הם רואים במצווה זו עניין גדול, בכוחה לעורר רחמי שמיים עלינו. הזהר הקדוש מביא שהציפור זו השכינה והקן שלה זהו בית המקדש, האפרוחים הם אנחנו. בזמן חורבן בית המקדש הציפור פרחה באוויר השכינה התרחקה מאיתנו , ויש במעשה שילוח הקו כוח לעורר רחמי שמיים, להשבת השכינה לציון.
נראה שכל שלושת ההסברים הללו משלימים האחד את השני. ראשית, למרות שהרמב"ן טרח להביא ראיות לשיטתו ולסתור דעת הרמב"ם נראה שההסבר של שניהם דווקא משלים להפליא האחד את השני, אמנם הרמב"ן שם את האדם בקומה מעל החיות, ועל כן זכותו של האדם להשתמש בחיות לצרכיו, אבל כיצד יבנה האדם את רחמנותו, אם לא על ידי הזדהות כנה ואמיתית עם צערן של החיות, וכי אפשר אחרת?! נאמר לעצמנו שלא אכפת לנו מצערה של הציפור, אנו רק עושים מצוות השם, ונשיג כך מידת רחמנות?!
עכשיו נחבר את ההסבר השלישי בע"ה, כיצד התכוונו חכמי הסוד שאנו נעורר רחמי שמיים עלינו, במעשים טכניים גרידא?!, ברור שלא. כשבשמים רואים אותנו רגישים לצער החיות, ונמנעים מלצערם ללא צורך, בזה הקב"ה ירחם עלינו. אנו זוכרים את תוכחות הנביאים בשלהי בית ראשון כנגד עבודת הקרבנות בבית המקדש שנעשתה טכנית, לשחד את השם בלי לב, בלי עבודה פנימית. עליה אמר השם" שנאתי רוב זבחיכם",קרי קיום מצות בלי לב אינם לרצון השם.
התורה מדברת דווקא על אפרוחים או ביצים ולא על גוזלים שהם ממש תלותיים באימן ולכן הצער שלהם גדול במיוחד. ועוד שבגוזלים קרוב לודאי שאנו לא נצליח להשיג איזו תועלת מלקיחתם כי הם מאוד רגישים ולא מצליחים לחיות בלא אימותיהם.
מדוע ציינה התורה דווקא במצוה זו את אריכות הימים שנזכה לה אם נקיים את המצוה? יש אומרים שמטרת התורה לומר לנו שלא נעשה חשבונות של שכר המצוות נעשה את הטוב והישר כי כך הוא נכון, ולכן ציינה לנו רק דוגמאות ספורות, כך ציינה את כיבוד אב ואם שזוהי מצוה מאוד קשה לביצוע, ומצד שני ציינה את שילוח הקן שזוהי מצוה מאוד קלה לביצוע ושתיהן יביאו לאריכות ימינו על האדמה. אולם על פי דברינו אפשר גם להבין אחרת, מצות כיבוד אב ואם מביאה לאריכות ימים מצד היחס למי שמעלינו,למי שהביא אותנו לעולם וגידל אותנו, מצות שילוח הקן לעומתה מביאה לאריכות ימים מצד הדאגה שלנו למי שנמצא מתחתנו בעולם הבריאה, מצד השמירה על קיומו של העולם שאנו בני האדם קיבלנו עליו אחריות מאת השם. כיום האנושות כבר החלה להתעורר לחשיבות הדאגה שלנו לשמירת כלל חלקי הבריאה.
לסיכום, אמנם התורה מרשה לבני האדם להשתמש בחיות לצרכיהם אבל מגבילה רשות זו. בכל מקרה שאיננו לצורך אנושי ויש בו צער לחיות- יש איסור מהתורה לצער חיות. על ידי פיתוח הרגישות שלנו אפילו לחיות הבר אנו בונים רגישות ורחמים בנפשנו. כשהקב"ה רואה אותנו מדקדקים על עצמנו אפילו בנוגע לחיות, עוד יותר מדקדקים בנוגע לצער בני אדם, עוד יותר מדקדקים בנוגע לצערו של עם השם- מתעוררים רחמיו על ישראל והעולם, והוא מחזיר שכינתו לציון.