בס"ד לפרשת כי תבוא התשפ"ב
פרשתנו פותחת במצוות הביכורים.
מצות הביכורים מתקיימת כאשר מי שיש לו קרקע בארץ ישראל ובה עצים משבעת המינים , מביא מהפירות הראשונים בכל שנה ביכורים לבית המקדש תוך הודאה להשם על כל השפע.
טעמה של מצוה זו לפתח את מידת הכרת הטוב בליבנו. אשר היא מידה טובה ומרכזית ביותר, ובחז"ל מצאנו הפלגה רבה במעלתה של מידת הכרת הטוב בצורה מיוחדת, ולדוגמא אפילו בבוא הגאולה השלמה עת יתבטלו מרבית המצוות וכמוהם גם הקרבנות יתבטלו אך דווקא קורבנות המנחה הם לא יתבטלו. בטעם הדבר אומרים חכמינו , כי הכרת הטוב תמיד נצרכת. גם כשלא נצטרך את הקרבנות לכפר על חטאינו או לבטל מעלינו גזרות קשות כי נזכה ל"ועמך כולם צדיקים", לומר לקב"ה תודה תמיד נצטרך.
על כן יש להתבונן וללמוד כיצד נוכל לפתח את המידה היקרה הזו. ברצוני להביא כמה אוצרות שמצאתי כאן בפסוקים על הנושא:
א. מסמיכות הפרשיות, מכך שפרשת הביכורים באה מיד לאחר פרשת עמלק אנו יכולים ללמוד: כיצד להעריך את גודל הטוב אשר גמלנו השם במיוחד לאור העמלקים שונאי ישראל שניסו למנוע מאתנו להגיע אל הארץ וליישבה, בבחינת יתרון האור מן החושך, וכמוהם בכל ההיסטוריה עמדו עלינו לכלותינו והשם הצילנו מידם. וזה גם ענין אמירת "ארמי אובד אבי…" שמביאי הביכורים קוראים בבית המקדש.
לימוד נוסף שמלמד אותנו עמלק, הוא נותן לנו לראות להיכן מגיעים מי שלא בנו את הכרת הטוב, אשר במקום להתרכז במפעלם, לשמוח בחלקם ולאהוב את עצמם והעולם יחד איתם, הם בחרו להשקיע את אונם בשנאה לישראל נושאי אתגר תיקון העולם וברדיפה שלהם. ולאן פניהם מועדות? "ואחריתו עדי אובד"(במדבר כד,כא)
ב. הפסוק אומר :"וְהָיָה כִּי־תָבוֹא אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְ-הֹוָה א-ֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ׃" היה צריך להיות כתוב נתן לך נחלה בעבר, למה נאמר נותן בהווה? כי לעבר אנו מתרגלים, פחות מתרגשים. לחיות בתודעה שהשם נותן לנו בהווה את הארץ, בבחינת כל יום תהיה המתנה בעיניך כחדשה.
ועוד שהלשון נותן בעצם אומרת שזו מתנה. השם לא חייב לי כלום, כל מה שאני מקבל זו מתנת שמים. לחיות בתודעה שהכל מתנה, כל רגע ורגע מה שיש לנו זו מתנה, זו הנהגה עצומתית מאוד. בעצם זו המתנה הכי גדולה שאנו יכולים לקבל מהשם, להיות כל הזמן מקבלים ממנו את הארץ. מתנה מתחדשת וקשר קבוע.
ג. אומר הכתוב "וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כׇּל־פְּרִי הָאֲדָמָה" דוקא את הראשית תביא ביכורים להשם. למה דוקא את הראשית? הרמב"ן מדבר על קדושת הראשית. בראשית אפשר לחוש ביתר שאת בנוכחות ההשגחה הא-לוהית , בחסד השם.
לעומתו יש שהדגישו דוקא את הקושי והאתגר להביא את הראשית כי בראשית היבול האדם מרגיש ביתר שאת את "כוחי ועוצם ידי", כך שמצות הביכורים באה להכניע את הרגשת הבעלות, הקניינות (משורש קין) שלנו על היבול. אלו ואלו דברי אלוהים חיים. קרי זה ניסיון קשה להביא את הראשית להשם, אבל אפשר לראות ולחוש במיוחד בראשית את הנוכחות הא-לוהית.
פירושים אלו אינם סותרים אלא דווקא משלימים זה את זה, היות והכרת הטוב לא נבנית ומשתרשת בתוכנו ללא מעשים, אנו צריכים לעשות מעשים יחד עם הדיבורים והמחשבות, מביאים את הביכורים. הכרת הטוב נבנית בתוכנו דוקא על ידי מעשים, כך אנו בנויים.
ד. התקהלות. אנו כידוע יצור חברתי, אנו משפיעים ומושפעים מהחברה. כשאנו מתקבצים יחדיו מכל הארץ לירושלים, ועורכים טקס לאומי חברתי של הכרת הטוב לריבונו של עולם, אנו בונים את הכרת הטוב כיסוד לבניין החברתי הציבורי.(ראה עין איה מסכת ביכורים, כז)
ולסיום: מובא בספרי: והיה כי תבוא אל הארץ (אין "והיה" אלא מיד. כי תבוא אל הארץ). עשה מצוה האמורה בעניין, שבשכרה תכנס לארץ.
המדרש הזה ממש מפתיע, כי התורה אומרת שכשנבוא אל הארץ נביא את הביכורים, ולעומת זאת המדרש כאן אומר שבשכר מצוה יקרה זו נזכה להיכנס לארץ, כיצד זה יתכן? הביאור הוא כי עצם הנכונות והרצון להביא את הביכורים תזכה אותנו לבוא אל הארץ ואף להביא בה את הביכורים.
ועל פי דברינו אפשר להסביר כך, בניית מידת הכרת הטוב היא המבוא לכניסה אל הארץ. ולא רק אל הארץ הקדושה במובנה הפשוט, אלא גם לארץ במובן של הארץ העליונה, קרי גמר התיקון שלנו כאן בעולם.