בס"ד פרשת מקץ התשפ"ג

כולנו מרגישים במצבים מסוימים בחיים ש"גם אותי זרקו לבור" כמו ששר חנן בן ארי. השאלה, כיצד נצליח כמו יוסף גם לעלות מהבור ולהגיע לכסא המלכות שלנו?

"בערב ילין בכי ולבוקר רינה" חז"ל דרשו את הפסוק הזה בתהלים על יוסף הצדיק. כל אותם 12 שנה שישב בכלא, הוא ישן בלילות,ובלילה האחרון שלו בכלא, כשהוא כמובן לא יודע זאת,הוא בכה והתפלל אל ה' שיושיע אותו , בבוקר הריצוהו מהבור והפכו אותו למשנה למלך מצרים, פלאי פלאים!

איזו עבודה יוסף עשה שבזכותה הוא ככה עלה לגדולה?

ככלל ישנן שתי נטיות שאנו נוטים לעשות כשאנו מרגישים שאנו בבור?

  1. הנטיה הקשה-להאשים. אנו נוטים להאשים אנשים שבגללם אני עובר את מה שעובר, הוא הרס לי את החיים. לפעמים אנו מאשימים את הרשויות,העירייה,המשטרה,מס הכנסה ועוד כיד הדמיון הרעה עלינו. לפעמים אנו מאשימים את המרחב,"האשמה מופשטת", אומרים לעצמנו מי שמשקיע שוקע, תמיד דופקים את הטובים,אנשים לא יודעים לפרגן, ועוד שלל אמירות ססגוניות. המשותף לכל האשמות האלו, "אני סובל בגלל אחרים". הנטיה הזאת  מציפה בתוכנו את היצר הכעסני. ומונעת אותנו מלצאת מהבור.

  2. הנטיה הרכה-לקנא. אם היה לי מה שיש לו איך החיים שלי היו הרבה יותר מושלמים, כמה טוב היה יכול להיות לי אם רק.... ככה אנו שוקעים בחמדת הזולת. הנטיה הזו מציפה בתוכנו את היצר התאווני.

יוסף הצדיק עלה לגדולה כהרף עין לאחר שזכה לתקן את עצמו בשתי נטיות אלו. הוא ברר לעצמו שאפילו אם אנשים חשבו לעשות לי רע,הא-לוהים חשבה לטובה. הוא היה מבורר באמונה שכל מה שקורה לנו בחיים, יש לו סיבה מאת השם יתברך, כל האנשים שבדרך הם רק השליחים, אולי שליחים לדבר עבירה,אבל שליחים. אף אחד בעולם לא יכול להרוס לי את החיים. את זה אמר יוסף,מי שאחיו זרקו אותו לבור, מי שנמכר לעבד,ואחר כך גם נזרק לבית האסורים. זו עבודה נפשית לא פשוטה, לוותר על הנטיה להאשים אחרים במצבנו, אבל מי לא רוצה לצאת מהבור? שווה לעשות את העבודה הזו כדי להגיע למלוכה!

התיקון השני גם קשה להיגמל ממנו, כשאנו רואים שיש לאחרים שפע ברכה והצלחה ולנו אין, אנו מרגישים כביכול שהם לקחו את שלנו, וזה לא צודק, ואנו שוקעים בבור. אומר מי השילוח " כי בטבע האדם שיהיה לו קנאה אם רואה שלחבירו או לשכינו יש כל טוב, ולו פרנסתו מצומצמת. אז אומר השי"ת למה לך להסתכל בחלק חבירך, בטח הוא רצוני כן שלחבירך יהיו כל הטובות ואתה תצמצם את עצמך. אבל אם האדם עוצם עיניו ולבו לבל יחמוד לחלק חבירו ובלי שום קנאה מתפלל להשי"ת שיהיה ההשפעה לו בהרווחה. אז מראה לו השי"ת שמצד השי"ת אין שום צמצום בההשפעה. וישועת ה' כהרף עין. רק המניעה הוא מצד האדם שצריך האדם לברר עצמו בהשני לאוין לא תרצח ולא תנאף.( מי השילוח חלק ב, פרשת מקץ)

אני מבין שכוונת מי השילוח בדברו על שני הלאווים לאותם שתי נטיות שדיברנו עליהם. התיקון השני הוא להשיב אל לבבנו שכל הטוב בעולם הוא רק מה' יתברך, ואף אחד בעולם לא לקח או צמצם את הטובה שלי. לכן אין למה לקנא באחרים, אין מה לחמוד את שלהם,כי הוא לא שייך אלי, אין לי מה להחניף להם כי השפע שלי לא בא מהם.

בפיזיקה הקוונטית המדענים טוענים שהמציאות מושפעת מעין המסתכל, אני לא ממש מבין את זה. אבל כאן אומר לנו מי השילוח משהו דומה, "שמצד השי"ת אין שום צמצום בההשפעה. וישועת ה' כהרף עין. רק המניעה הוא מצד האדם". אנו לא מקבלים את כל השפע שה' רוצה לתת לנו כי אנו לא מוכנים אליו. השפע עלול להזיק לנו אם אנו לא נברר את עצמנו בשתי הנקודות הללו, כי אנו עלולים לחשוב שלא מאת ה' באה לנו הישועה וההצלחה. כשנצליח להשתחרר מהאשמות של אחרים במצבנו, ומקנאה בהם, רק נכיר ונאמין שמאת ה' היתה זאת והוא רוצה רק את טובתנו,נזכה לעלות לגדולה וְלַבֹּקֶר רִנָּה. 

זַמְּרוּ לַי-הֹוָה חֲסִידָיו וְהוֹדוּ לְזֵכֶר קׇדְשׁוֹ׃

 כִּי רֶגַע  בְּאַפּוֹ חַיִּים בִּרְצוֹנוֹ בָּעֶרֶב יָלִין בֶּכִי וְלַבֹּקֶר רִנָּה׃

 וַאֲנִי אָמַרְתִּי בְשַׁלְוִי בַּל־אֶמּוֹט לְעוֹלָם׃(תהלים ל' ה-ז)