בס"ד לפרשת ויגש התשפ"ג

'ויגש אליו יהודה' הפרשה מתחילה בדרמה גדולה, יהודה ניגש להתעמת עם יוסף, מבחינתו הוא חייב להחזיר את בנימין הבייתה ,לאבא, ויהי מה. יהודה לא יודע שהוא עומד מול יוסף, המתח באויר עצום, והחשש ממלחמת אחים הוא ממשי ביותר. הסוף הטוב של הסיפור ידוע. 

לאחר שהמשפחה התפייסה והשלימה, חוזרת המשפחה לאחדותה בארץ מצרים. 

אבל בשלב זה של הסיפור מפתיע מאוד לפגוש את הפסוק הבא : וְאֶת־יְהוּדָה שָׁלַח לְפָנָיו אֶל־יוֹסֵף לְהוֹרֹת לְפָנָיו גֹּשְׁנָה וַיָּבֹאוּ אַרְצָה גֹּשֶׁן׃" כעת זה כבר לא היוזמה של יהודה לגשת אל יוסף אלא יעקב הוא זה שמכשיר את יהודה לגשת, אך הדבר צריר בירור, מדוע עכשיו כשהתברר שחלומות יוסף היו נבואיים, ויוסף הוא המשביר לכל ארץ מצרים, והתברר אף שיעקב אבינו צדק שהעדיף את יוסף על פני אחיו,שראה בו את ממשיך דרכו ומנהיג המשפחה.דוקא עכשיו יעקב אבינו מתחיל לגדל את יהודה, לבנות את המנהיגות שלו? הלא יש כבר מנהיג מוכשר, כל אחיו כבר מקבלים את הנהגתו,למה לחולל שינויים במערכת?

המהלך הזה של יעקב אבינו-זה חידוש שצריך התבוננות. ומה שמעניין במיוחד במהלך הזה שיעקב שולח את יהודה ליוסף, הוא מבקש לגדל את מנהיגות יהודה מתוך חיבור עם הנהגת יוסף. עוד מעניין שמקום המפגש ביניהם הוא גשן, 'גשן' זו מילה הדומה במובנה ובשורשה ל'ויגש' לאותה פגישה בה ניגש יהודה לדבר עם יוסף ולשם הפרשה שנגזר ממנה. העוצמה כאן היא שלא רק שיעקב מגדל את יהודה, הוא אף יוזם את  המפגש של יהודה ויוסף, בתוך מהלך בניית מנהיגות יהודה. בשפה פשוטה הייתי מנסח כך, האחים פחדו ממלכותו של יוסף וניסו למנוע אותה מלהתממש, אולם דוקא מלכותו זו היא שמגדלת את מלכות יהודה, ובכלל לא אמורה להיות סתירה ביניהם. בעצם זה מה שקורה כבר מתחילת הפרשה,יוסף מוציא אל הפועל את המנהיגות של יהודה, כל ההתעמרות וההתנכרות של יוסף לאחיו, פשוט הצמיחה את יהודה, גידלה אותו.

למדנו שמנהיגות יהודה צמחה בשני שלבים. בשלב הראשון עלתה מתוך המשבר,בו יהודה גילה אחריות וערבות לאחיו, תוך שהוא מוכן להילחם באח הסמוי שלו כדי להציל את בנימין. בשלב השני צומחת מנהיגותו דוקא מתוך הערכה גדולה לאח שנהיה בינתיים גלוי. בשניהם יש גישה, בתחילה גישה שלילית ובסוף גישה חיובית. 

כעת נבין האם אכן יעקב אבינו שינה את דעתו? כי בתחילה זה נראה שהוא חושב שרק יוסף צריך להנהיג האומה, הוא תופר לו חליפה של כתונת פסים, ומוסר לו את סודות הנהגת התורה, אולם אחר כך אנו רואים שהוא שולח את יהודה להורות לפניו, עד שבברכות הוא מעניק ליהודה את ההנהגה "לא יסור שבט מיהודה ומחקק מבין רגליו"?

נראה שאם צריך לבחור או או, או יוסף או יהודה, אז היה ברור ליעקב אבינו שיוסף צריך להנהיג האומה, לכן בשלב ראשון הוא גידל את יוסף. אבל לאחר שכבר הושג השלום במשפחה, אז ההנהגה צריכה לעבור ליהודה. נראה שיעקב אבינו לא שינה את דעתו אלא שעם ההתקדמות בבניית המשפחה, גם ההנהגה היתה צריכה לעלות קומה.

הצמחת מנהיגות יהודה בידי יעקב אבינו מורה לנו דרך בבניה העצמית שלנו וגם מורה לנו דרך בבניה של ההנהגה הלאומית, וכך אומר השם משמואל:

דהנה ידוע שהתאחדות השבטים הי' פועל דמיוני על העתיד שכל ישראל יהי' כאיש אחד, יוסף הוא ראש של ישראל ויהודה הלב של ישראל, והם כדמיון שמים וארץ ולעתיד שיהי' הכל חיבור אחד הכל יהי' דבוק בסיבה ראשונה וע"כ אפרים לא יקנא את יהודה וגו'... וכן הי' הענין ששלח את יהודה אל יוסף להורות לפניו גושנה פירש רש"י להתקין לו בית תלמוד, היינו שתלמוד שהוא השכלה הוא המוח, ובית תלמוד הוא הלב מקבל השכלת המוח שלא להשתוקק אלא זה שהמוח משכיל, וכמו בכלל כן יהי' בפרט, ודו"ק: (שם משמואל ויגש, שנת תרע"ד)

גם בבניה האישית שלנו יש פה לימוד חשוב, החיבור בין היוסף שבנו ליהודה שבתוכנו, אצלנו האתגר נמצא באיכות התקשורת שבין המוח והלב, וכמו שיעקב אבינו שלח את יהודה אל יוסף כדי שילמד ממנו, כך המשימה שלנו הינה ללמד את הלב להקשיב למוח, ובכך לגדל את מלכות הלב. 

כנגד זה בבנייה הלאומית האתגר ללמד את היהודים להקשיב וללמוד מהישראלים, רק כך יוכלו להגיע להנהגה שלהם.

חכמינו מלמדים אותנו שיוסף סלל את הדרך בפני המשפחה לא רק טכנית אלא גם רוחנית,הוא הצליח להחליש את קליפת מצרים,את יצר העריות המפעם בארץ חם, מתוך כך יכלה האומה לצמוח בממדים מדהימים בארץ גושן. מה הקשר? יצר העריות הוא כוח הדחף שנברא למימוש מצות פרו ורבו. כשיוסף התגבר על יצרו ולא נגע במי שלא שלו, הוא העלה את הרע לשורשו. השורש של היצר הזה הוא באהבה ואחוה אמיתיים. יוסף גילה אהבה גדולה במקומות הנכונים לה: אהבה לאחיו, רק אחריה אהבה למצרים ולכל האנושות, והוא הושיב את אחיו בארץ גושן=חבל ארץ המיוחד למפגש שהמשפחה צריכה.

למה חשוב להתבונן בהתפתחות יחסי יוסף ויהודה? כי מעשה אבות סימן לבנים,כי 'רבותי ההיסטוריה חוזרת', כי גם היום אנו צריכים ללמוד כיצד לעבור מ"ויגש אליו יהודה" שבתחילת הפרשה ל"וְאֶת־יְהוּדָה שָׁלַח לְפָנָיו אֶל־יוֹסֵף לְהוֹרֹת לְפָנָיו גֹּשְׁנָה". התורה מלמדת אותנו כיצד לעלות קומה, כיצד לבנות מנהיגות בעם מתוך אהבה ואחוה בתוכנו. רק מתוך כך גם נוכל להגיע לאחוה כלפי שאר העמים. הכוח היוספי והכוח היהודי כוחות משלימים הם ולא עוינים, ובכך נראה את מימוש הנבואה ואריה כבקר יאכל תבן, אריה זה יהודה גור אריה יהודה, כבקר זה יוסף בכור שורו הדר לו. זְאֵב וְטָלֶה יִרְעוּ כְאֶחָד וְאַרְיֵה כַּבָּקָר יֹאכַל תֶּבֶן וְנָחָשׁ עָפָר לַחְמוֹ לֹא יָרֵעוּ וְלֹא יַשְׁחִיתוּ בְּכָל הַר קָדְשִׁי אָמַר יְ-הוָה.