בס"ד. לפרשת משפטים התשפ"ג

האם אחרי רבים להטות זו דמוקרטיה?

זו לא השנה הראשונה בה פרשתנו פרשת משפטים משתלבת בחדשות, לכולם זכורה פרשיית 'פרשת משפטים בושה' אולם דומה כי בימים טרופים אלו בהם העם נלחם על אופיה של המדינה ומה היא הדרך היותר בטוחה ונכונה לקיומה הבריא של מדינה, שומה עלינו להתבונן ביסוד היותר בסיסי של הקיום החברתי ושל המודל הדמוקרטי- אחרי רבים להטות. קרי אין לנו ביטחון גמור שלא נטעה אבל עילת הסבירות אומרת שהרוב לא יטעה. אם לא נכבד את הכרעת הרוב המדינה יכולה להתפרק. בשם טענה זו אלפי תושבי גוש קטיף יצאו את ביתם לבלי שוב(לעת עתה). למרות שהיתה להם תמיכה הרבה יותר רחבה בעם מאשר מתנגדי רפורמת המשפט ויתכן שאף רוב העם תמך בדעתם,אבל הכנסת הכריעה והציבור הרחב קיבל בכניעה כואבת את רוע הגזירה. מה אומרת התורה על כך?

המקור התורני לכך מופיע בפרשתנו:

לֹא־תִהְיֶה אַחֲרֵי־רַבִּים לְרָעֹת וְלֹא־תַעֲנֶה עַל־רִב לִנְטֹת אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת׃(שמות כג,ב)

ראה זה פלא,מחד אומרת התורה "אחרי רבים להטות" אבל אותו פסוק דוקא פותח באמירה "לא תהיה אחרי רבים לרעות". הכיצד? מתי אנו יכולים לומר שדעת הרבים הינה לרעות ולא הולכים אחריה ומתי נאמר אחרי רבים להטות? ומה הכוונה באמירת הביניים "לא תענה על ריב לנטות"?

לאור הסתירה הזו המשנה מביאה את עקרון ההטיה לטובה בדיני נפשות. לזכות בן אדם מספיק רוב של אחד ואילו לחייב בן אדם צריך רוב לפחות של שנים.(משנה סנהדרין א,ו)

ויש שישבו את הסתירה הזו אחרת: בדיני נפשות-לא תהיה אחרי רבים לרעות-כאשר כל הדיינים פתחו לרעה,ואף אחד מהדיינים לא ראה צד זכות בנאשם-אז אסור לחייב את האדם.

חכמי האמוראים למדו מכאן עקרון חשוב נוסף, אחרי רבים להטות משמעותו גם ש"לא בשמים היא" כך מופיע במחלוקת המפורסמת בין רבי אליעזר לחכמים המכונה "תנורו של עכנאי". רבי אליעזר ניסה לשכנע את החכמים בצדקת דבריו ולא הצליח, ואז הוא עשה להם מופתים שונים וגם זה לא עזר והם פסקו נגד שיטתו.היסוד הוא שאנו אמורים להכריע כפי הבנת שכלנו שנתן לנו ה' ולא על פי אותות ומופתים. (בבא מציעא נט,ע"ב)

ואם כלפי שמיא אמרו לנו לא לנטות אם אנו רואים כפי שכלנו שהאמת תורה אחרת, קל וחומר שאסור לדיין לנטות אחרי דעת רבים החולקים עליו, שנאמר "וְלֹא־תַעֲנֶה עַל־רִב לִנְטֹת", הכוונה שאסור לו לוותר על ההבנה שלו בגלל שרב גדול או אחרים אמרו אחרת. עוד למדו מכאן שבדיניי נפשות "פותחים מן הצד" דהיינו מקפידים בבית הדין שהראשונים שיפתחו לדבר יהיו השופטים הזוטרים ורק בסוף ידברו בכירי הדיינים. שמא אם הגדולים ידברו ראשונים וידברו לחיוב הנאשם,יחששו אחריהם הדיינים האחרים לדבר בזכותו והדין יצא מקולקל. עוד הלכה שנלמדה מכאן,דיין שפתח בדיון בית הדין לזכות הנאשם אסור לו לעבור לטעון טענות לחיוב הנאשם. הסיבה לכך שאנו רוצים שאדרבה הוא ימשיך לחפש נקודות זכות. אמנם בסיומו של הדיון רשאי אותו דיין לפסוק לרעת הנאשם אם הוא השתכנע שהוא חייב.

למדנו:

בדיני נפשות אנו עושים כל מאמץ למצוא זכות לנאשם ולכן מתחילים מן הצד,אוסרים לדיין שלימד זכות ללמד חובה,אוסרים להכריע לחובה על פי רוב זעום. את הכלל של אחרי רבים להטות, אנו מיישמים רק בסוף המשפט, אבל במהלך הדיונים והברורים אנו צריכים שכל דיין יברר ויעמוד על דעתו שלו ולא יגרר אחר דעת אחרים ואפילו אם יעשו לו אותות ומופתים. ואז כשהקפדנו לברר כהוגן את דעתנו ובדיני נפשות אף לחפש כל צד זכות לנאשם, אנו נלך אחר דעת הרוב. 

טוב, זה דיינים, אבל מה זה קשור אלי? כעת נלמד שבבית כל אחד דיין, לכן אנו יכולים ללמוד מנושא זה גם תובנה חשובה לחיים שלנו, אמנם ההליכה אחר הרוב חשובה אבל אם ברור לנו שהם רוב לרעה-לא נכון לוותר על האמת עבור השלום. אמנם צריך עיון מתי נוכל לומר בבירור שזו רוב לרעה. עוד יש לנו ללמוד מזה לחיינו לחפש ולנסות תמיד לצדק את הזולת-קרי לדונו לכף זכות, ואם לא ראינו עדיין צד זכות במעשהו,אסור לנו להכריע בדעתנו שאותו אדם רשע.

גם בתוכנו פנימה אנו מוצאים את אותו מודל. יש את הקול שקורא לנו להרע . ויש קולות שיש בהם צדק אבל הם מוטים ולא מדויקים.כדי לקבל החלטות נכונות אנו צריכים ראשית לבחון אילו רצונות באים מכוחו של היצר ויש להתעלם מהן. אחר כך לבחון את הרצונות המוטים ולהחזיר אותן למקומם ואז נגיע ליכולת הכרעה איזה רצון מקבל ניקוד הכי גבוה ולכן נבחר בו. 

לסיום, את הפסוק שלנו נכון לדרוש מראשו לסופו ומסופו לתחילתו: 

מחד היחס החיובי והרציני לדעת הרוב-בכוחו להביא אותנו אל הצדק האמיתי. מאידך  החתירה וההגעה לצדק ללא משוא פנים בכוחה לקרב אותנו גם להטיית הרבים לטובה.

 חֶסֶד וֶאֱמֶת נִפְגָּשׁוּ צֶדֶק וְשָׁלוֹם נָשָׁקוּ.   אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח וְצֶדֶק מִשָּׁמַיִם נִשְׁקָף. גַּם יְ-הוָה יִתֵּן הַטּוֹב וְאַרְצֵנוּ תִּתֵּן יְבוּלָהּ.   צֶדֶק לְפָנָיו יְהַלֵּךְ וְיָשֵׂם לְדֶרֶךְ פְּעָמָיו.(תהילים פה)