בס"ד לפרשת שמיני התשפ"ג
בפרשת שמיני מסופר לנו על היום השמיני להקמת המשכן, שהוא היה בעצם יום חנוכת המשכן. היום הראשון בהיסטוריה שבו ירדה שכינה לשכון בעולם הזה באופן רציף. עד כדי כך שיש שמבארים שהלשון היום השמיני מכוון לימי בריאת העולם. העולם נברא בשבעה ימים ועכשיו לאחר 2448 שנה הגיע היום השמיני של הבריאה, אבל אבל ושמחה היו מעורבים בו. היום הזה התחיל קשה עוד לפני הטרגדיה של מות נדב ואביהוא, פשוט הכהנים עשו את כל המוטל עליהם וציפו שתרד אש מן השמים על המזבח, אש שתבטא את ירידת השכינה למשכן והיא בוששה לבוא. כשהיא כבר הגיעה היא שרפה בדרך את נדב ואביהוא. למה? למה ה' עיקב את ירידת האש? למה הוא שרף את נדב ואביהוא? כמובן שאין לנו באמת יכולת לעמוד על חשבונות שמים, אבל בכל אופן צריכים לנסות להבין משהו בזה.
ככלל אנו רואים כאן בעולם הזה שיש תועלת להמתנה לאירועים חשובים. העיכובים (עד גבול מסוים) יוצרים השתוקקות גדולה, הם מגדילים את הכלים.
יותר מזה אנו מבינים שכל רגע שעבר ועדין לא ירדה שכינה, לא נשארה אף לשון במנוחה ואף עין יבשה. בטח כל ישראל הרבו בתפילה ובתחנונים, פשפשו במעשיהם וקיבלו על עצמם קבלות טובות אם יזכו אכן להופעת השכינה.
בנוסף ההמתנה חיזקה את ההכרה שאכן מדובר כאן בחידוש כזה שלא היה מעולם. ירידת השכינה למשכן איננה דבר של מה בכך, כל תיקון העולם תלוי בזה. ההמתנה מורטת העצבים היתה קשה אבל גם עזרה להפנים שאכן זהו אירוע היסטורי שאין כדוגמתו.
כותב אור החיים הקדוש שהדבר המצופה מישראל כדי שתופיע השכינה היה לחוש שהם עומדים לפני ה', מנין לו פרוש זה? כי כך מסתיים הפסוק הקודם "וַיִּקְרְבוּ כׇּל־הָעֵדָה וַיַּעַמְדוּ לִפְנֵי יְ-הֹוָה׃" ואז נאמר "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר־צִוָּה יְ-הֹוָה תַּעֲשׂוּ וְיֵרָא אֲלֵיכֶם כְּבוֹד יְ-הֹוָה׃" . בטח לפרוש זה היתה נצרכת עבודה משמעותית מאוד של כל ישראל, להפנים שהם עומדים לפני ה'. להפנים שהמשכן הינו נקודת מפגש בין האדם לבין בורא ומנהיג העולם. עבודה כזו לוקחת זמן וזה גרם לעיכוב בהופעת כבוד ה' במשכן.
ולמה נשרפו נדב ואביהוא? השאלה גדולה ומי יודע חשבונות שמים, ובכל זאת צריך לנסות להבין משהו מזה. אומרים חכמינו שדוקא בגלל הקירבה שהמשכן יוצר ביננו לבין קוננו, דוקא בגלל האהבה הגדולה שגילה לנו ה' יתברך בהורדת השכינה במשכן,ישנה סכנה גדולה שהאהבה תקלקל את השורה. אהבת ה' ויראת ה' חייבות להיות משולבות אחת עם השניה. היראה שומרת על האהבה שלא תצא למקומות לא טובים. ולדורות לשם כך יש לנו הלכות מורא מקדש. בית המקדש הינו מקום שאנו צריכים לנהוג בו בדיוק נמרץ כדי שלא נגרום חלילה לנזק במקום תועלת. אז באותו יום נורא הוד עם ישראל לא לגמרי הפנים את מורא המקדש ,לא מספיק חיזק את מידת יראת הרוממות ושריפת נדב ואביהוא עם כל הזעזוע שגרמו הביאו להכרה חזקה מאוד בעם של מורא מקדש. בעצם נדב ואביהו עצמם בגודל ההשתוקקות והאהבה לה' יתברך "ויתרו" במעט על מורא מקדש "וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי יְ-הֹוָה אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם׃" לכן הם מתו. אמנם הם עשו זאת מאהבת ה' העצומה שהיתה להם ולכן מעידה עליהם התורה "בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ" . מאותה סיבה גם בימי דוד המלך, עוזה מת כשבא לתפוס את ארון הברית כששמטו הבקר את העגלה הנושאת את ארון הברית.
אנו יכולים ללמוד מזה לחיינו שהדרך להשגת דרגות בקודש צריכה לא רק השתוקקות ואהבת ה' גדולה, אלא גם דיוק בפרטים כפי שצוותה עלינו התורה. ואפילו אהבה לרענו צריך שתהיה מאוזנת עם יראה מתאימה, עם הקפדה על גבולות נכונות. ומה פשר היראה שכל כך מתחזקת בימים אלו? אולי היא הכנה לחזרת הופעת השכינה שנזכה לה בקרוב בימינו בחסדי ה' יתברך.