בס"ד פרשת אחרי-מות קדושים התשפ"ג.
אחת האמירות העממיות המפורסמות, מדברת על רצון לאכול עוגה מגרה וטעימה, אך עם זאת להשאיר אותה שלימה, ההקשר לזה בפרשה מופיע בפתיחה, שם התורה מדריכה את הכהנים הגדולים איך להיכנס אל הקודש פנימה אבל מבלי למות, היות ולהיכנס ואז למות זו בעצם הדרך הכי קלה איך גם להיכנס וגם לא להיות שם, פשוט כי מתים, ולכן התורה מציינת את מותם של נדב ואביהוא בו בזמן שהם נכנסו אל הקודש פנימה ביום חנוכת המשכן, גם חז"ל מספרים לנו שבשלהי בית שני רבים מהכהנים הגדולים לא השלימו את שנתם. הזהירות הנצרכת בהתקרבות אל הקודש והסכנה בכך כבר מופיעה במעמד הר סיני וכך נאמר: וְהִגְבַּלְתָּ אֶת הָעָם סָבִיב לֵאמֹר הִשָּׁמְרוּ לָכֶם עֲלוֹת בָּהָר וּנְגֹעַ בְּקָצֵהוּ כָּל הַנֹּגֵעַ בָּהָר מוֹת יוּמָת.(שמות יט,יב) זה גם מדגיש נקודה חשובה כי במקום שבו אנו זוכים להפגש עם מקור החיים עם האין סוף ברוך הוא, נצרכת יחד עם האהבה העצומה גם היראה והזהירות.
למעשה התורה מביאה מתווה של הדרכה מפורטת עם סדר מדויק של פעולות נצרכות כדי שהכהן יוכל להיכנס אל הקודש פנימה בצורה הנכונה.
א. הכניסה פנימה מותרת לכהן הגדול רק אחת בשנה ביום הכיפורים. הוא היום שבו זכינו לקבל את לוחות הברית השניים-יום מאוד מיוחד שבו התגלה הקשר האינטימי והעמוק שבין הקב"ה ועם ישראל,קשר שעמד גם במבחן חטא העגל.
ב. בנוסף ישנם הקרבנות שהוא צריך להקריב לכפר בעדו בעד ביתו ובעד כל קהל ישראל. בפשיטות המשמעות היא שכדי להכנס אל הקודש פנימה צריך להיות לא רק הכהן הגדול אלא גם כל עם ישראל נקי מעוון.
ג. הוא גם צריך לקחת איתו מחתה ולהקטיר קטורת בכניסתו פנימה אל קודש הקודשים,
ועוד כמה דינים חשובים.
אבל בהקשר של הנושא שלנו של לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלימה, נתבונן בדין מיוחד המובא כאן, וכך נאמר: וְכׇל־אָדָם לֹא־יִהְיֶה בְּאֹהֶל מוֹעֵד בְּבֹאוֹ לְכַפֵּר בַּקֹּדֶשׁ עַד־צֵאתוֹ וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ וּבְעַד כׇּל־קְהַל יִשְׂרָאֵל׃(ויקרא טז,יז)
הדין הזה ממש מזכיר את האיסור שציינו במעמד הר סיני, עת ניגש משה אל הא-לוהים. בפשיטות הכוונה שאסור לאף אדם להיות במשכן( ולימים במקדש) בזמן שהכהן הגדול נכנס לקודש הקודשים ביום הקדוש הזה.
חכמינו דייקו מלשון הכתוב שהאיסור הזה תקף גם לכהן הגדול עצמו. אלא שאז מגיעה נקודת הבעיה כיצד כהן יכול להכנס לקה"ק אם אסור לו להיות באוהל מועד? וכמו שראינו זה מה שקרה לשני בני אהרן, נדב ואביהוא, הם אכן נכנסו פנימה, אך כיוון שאין אפשרות לכל אדם להיות שם, הם הצליחו במשימה אבל יחד עם זאת גם מתו.
כאן מגיע הפתרון המופלא אשר חושף לנו יחסי תלות הדדיים בין הכהן הגדול ובין עם ישראל, והפתרון הוא כאשר הכהן לא נכנס כאדם פרטי אלא כנציג הכללי של העם, לא כאדם יחיד אלא כציבור,
העם זקוק לכה"ג שיכפר על עונותיהם ביוה"כ. אך הכה"ג זקוק לעם ישראל כדי שיוכל להכנס אל הקודש פנימה, כי כאדם פרטי זה לא אפשרי, רק כאישיות כלל ישראלית הוא יכול לעשות זאת.
על פי תורת ישראל הזכות להגיע למפגש אינטימי נשגב עם הקב"ה נתונה רק לציבור ולא ליחיד.
לכן כשהכהנים עשו את העבודה הנכונה ונכנסו פנימה ללא נגיעות אישיות הם גם זכו לצאת בשלום,להשלים את שנתם, ולרומם את כל עם ישראל.
וכך כותב מי השילוח:
וכל אדם לא יהיה באהל מועד בבואו לכפר בקודש עד צאתו וגו'. הענין בזה אף שנאמר (משלי ט"ז,א') לאדם מערכי לב, היינו שהאדם יסדר תפלתו לעצמו. אבל בבואו אל קודש הקדשים ביום כפור צוה השי"ת שלא יהיה שום צורת אדם אך יבטל דעתו לגמרי והשי"ת יאיר לו שם מה יתפלל, וזה שכתיב וכל אדם לא יהיה באהל מועד וגו' שאז נכלל עולם שנה נפש, עולם הוא מקום קודש הקדשים שמשם הושתת העולם, ושנה הוא יום כפור שהוא מובחר בזמן, ונפש הוא כהן גדול כדכתיב וכפר הכהן אשר ימשח אותו וגו' שכל עבודת יום כפור אינה כשירה אלא בו.(חלק ב, ספר ויקרא, אחרי מות ב׳)
נראה מן הדברים שדין זה איננו רק הדרכה כיצד להיכנס אל הקודש פנימה, אלא גם צוהר להבנת פליאת יום הכיפורים. ככלל אנו מביאים אל התפילה את הצרכים,הקשיים והבקשות האישיות שלנו, אבל יחד עם זאת יכולת ההתחדשות וההיטהרות שלנו תלויים בהתרוממות למימד העל פרטי, כשאנו מצליחים לפשוט מעלינו את צורת האדם הפרטי שבנו.
לא רק כהן, באמת זה צריך להיות האתגר של כל שליח ציבור. לבוא ממקום מחובר לעולם הזה,לקשיים,לבעיות ולקושיות, ולהתרומם בתפילה מעל לפרטיות שלו.
למדנו שהכניסה אל קודש הקדשים,הפגישה הישירה עם מקור החיים, מבטלת כל צורה פרטית. נדב ואביהוא נכנסו במסירות נפש וביטול צורתם הפרטית היתה מיתה עבורם. כאן התורה נותנת הדרכה כיצד ניתן למות בלי למות, כיצד יכול הכהן הגדול לחיות באותם רגעים מנותק מהפרטיות שלו. על ידי כך ליצג נאמנה את כל ישראל במפגש נורא הוד זה.שנזכה בקרוב לראות בעינינו:
רָנִּי וְשִׂמְחִי בַּת צִיּוֹן
כִּי הִנְנִי בָא וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכֵךְ נְאֻם יְ-הוָה.(זכריה ב,יד)