בס"ד לפרשת האזינו התשפ"ד
שירת האזינו שמשה רבנו משורר לאזני כל ישראל ביום האחרון לחייו, פותחת בקריאתו לשמים ולארץ להאזין לדבריו, ומתפלל שדבריו יהיו כמו גשם וטל לרוויה, ואז מזכיר משה בפעם ראשונה בשירה את שמו של ה' "כִּי שֵׁם יְ-הֹוָה אֶקְרָא הָבוּ גֹדֶל לֵאלֹהֵינוּ ".
את הפשט מבאר רש"י, משה רבינו פתח בשבחו של מקום, וקרא לנו לישראל: כאשר אני אקרא ואזכיר שם ה', אתם-הבו גודל לאלוהינו . גם הרשב"ם מסביר "כי שם ה' אקרא - כאשר אספר לכם גבורות שעשה לכם הקב"ה והטובות שגמל לכם וגם שהוא צדיק במה שיעשה לכם, גם אתם הבו גודל לאלהינו - היו מודים על האמת." לעומת זאת לדעת האבן עזרא והבכור שור הקריאה כאן היא לא לעם ישראל אלא זו לשמים ולארץ ש- הבו גודל לה'. משה רוצה שכוחות הטבע יכירו בחשיבות גילוי ה' בעולם וישתפו פעולה עם זה.
חז"ל למדו כמה הלכות חשובות מפסוק זה:
-
מכאן שיש לברך על הקריאה בתורה לפניה, כמו שאנו עושים בכל בוקר בהשכמה ובעליה לתורה בבתי הכנסת. (ברכות כא,ע"א)
-
מכאן ששלושה אנשים שאכלו כאחד שצריכים לזמן. (ברכות מה,ע"א)
-
אחר ברכות שבמקדש עונים הציבור "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" (רש"י כאן, תענית טז ע"ב, יומא לז ע"א) אגב כך נוהגים היום בתפילות שבהר הבית לענות אחר ברכות שליחי הציבור בשכמל"ו.
-
מכאן שהציבור עונה אמן אחר כל ברכותיו של שליח הציבור (מדרש תנאים) ור' נהוראי מוסיף: מנין לעונה אחר המברך אמן שהעונה אמן גדול מן המברך לכך נאמר כי שם ה' אקרא הבו גדל לאלהינו '"
נציץ קצת לפנימיות של הפסוק הזה, האור החיים הקדוש מפרש כך: "כי שם ה' אקרא. הכוונה כי הדבר אשר אליו יכוין במאמריו הוא שם ה' על דרך אומרם ז''ל (זוהר ח''ג צ''ח:) כל התורה כולה שמותיו של הקב''ה,"
הכוונה שכל דברי משה רבינו מכוונים לגלות את הקב"ה בעולם, לכן כל אותיות התורה הינן שמותיו של הקב"ה. פירוש פנימי זה עוזר לנו להבין מדוע חז"ל למדו ממנו שעל כל קריאה שהיא בתורה צריך לברך את ה', כי כל התורה הינה גילוי שמו של ה' יתברך. נראה שהכוונה בזה שהיות והתורה באה להדריך אותנו כיצד לחיות נכון בעולם הזה, כיצד לקדש את החיים, כיצד לתקן את העולם, וממילא כיוון שזה תכליתה של התורה לכן כל התורה הינה שמותיו של הקב"ה.
השאלה היא מה פתאום שכל בן אדם פרטי שלומד איזה משהו יעשה ברכה, והלא משה לא נותן פה הוראה, אלא רק מדבר על עצמו "כי שם ה' אקרא" עונה על כך אור החיים "שנפשות כל עוסקי תורה הם ניצוצי משה ולא דור המדבר לבד אלא עד סוף כל הדורות כל העוסק בתורה כרוך הוא במשה, ולזה כינה עסק התורה של ישראל אליו ואמר אקרא והבן"
הרעיון בזה הוא שהתורה לא מביאה סתם סיפורים, אלא דווקא דברים הנצרכים לדורות, ומשה רבנו אומר את השירה הזו ביומו האחרון כך שהוא לא מדבר דוקא על עצמו, ועוד נקודה חשובה, שאחרי שזה נכתב בתורה ומשה אומר זאת בגוף ראשון, נוכח, יוצא שכשאנו קוראים את התורה הרי הפסוק מדבר עלינו.
נתמקד בהלכה שיצאה מהפסוק הזה, שמזכירה את היום הקדוש שאנו עומדים בערבו, והיא שבבית המקדש עונים ואומרים: בשכמל"ו אחר הברכות? אומרים הברטנורא והמהר"ל שזה נלמד מהלשון כִּי שֵׁם יְ-הֹוָה אֶקְרָא, ושם הויה נקרא כמו שהוא רק בבית המקדש.
ולמה לא מסתפקים באמירת אמן כמו בכל מקום? אומר הברטנורא כי משה אומר כאן הבו גודל, משמע שצריך להגדיל ולשבח יותר מהמברך, ואמירת אמן רק מאשרת את דברי המברך. הבאר מיים חיים מדייק בלשון הכתוב, שהשם המפורש היה יוצא מפי כהן גדול, אבל הוא לא היה אומר אותו והוא איננו מכוחו אלא "בעת שאני בעצמי אקרא שם ה' בפה כהן גדול אז הבו גודל לאלהינו". יוצא שאנו תמיד שומרים על הציווי "זה שמי לעולם" ולכן נמנעים מלהשמיע את שם הוי"ה. אולם בבית המקדש היה מתרחש נס שהשם היה יוצא מעצמו מפי כהן גדול.
העולה מכל הלימודים האלו, שהתורה עם כל אותיותיה הינה גילוי שמו של ה' בעולם, ממילא יש בלימוד התורה פגישה עם הקב"ה. כך גם בכל ברכה וברכה שאנו מברכים, ובכל זימון לאחר הסעודה, ישנה פגישה עם הקב"ה. ומעל לכל מתרחשת בבית המקדש פגישה יותר עליונה עם הקב"ה ולכן עונים שם, ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. והפגישה הכי עליונה מתרחשת בבית המקדש ביום הכיפורים כשהשם המפורש יוצא מפי כהן גדול וכל העם אומרים בשכמל"ו. ומי צריך לשתף פעולה עם הקריאה הזו? למי משה פונה כאן? האם לשמים וארץ כשיטת הא"ע וסיעתו או לעם ישראל? באמת לכולם! וכך כותב מי השילוח "כאשר אני עוסק בקדושת שם הויה המחיה הכל, לכן אתם כולכם הבו גדל לאלהינו אין נקי מלסייע לזה." גילוי שם הוי"ה בעולם זו התכלית.
וְהָיָה יְ-הוָה לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה יְ-הוָה אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד.(זכריה יד,ט)