הפטרת שבת כי תבוא- קומי אורי כי בא אורך
בס"ד
הפטרת השבת ההפטרה השישית משבע דנחמתא פותחת:
ק֥וּמִי א֖וֹרִי כִּ֣י בָ֣א אוֹרֵ֑ךְ וּכְב֥וֹד יְ-הוָ֖ה עָלַ֥יִךְ זָרָֽח׃
כִּֽי־הִנֵּ֤ה הַחֹ֙שֶׁךְ֙ יְכַסֶּה־אֶ֔רֶץ וַעֲרָפֶ֖ל לְאֻמִּ֑ים וְעָלַ֙יִךְ֙ יִזְרַ֣ח יְ-הוָ֔ה וּכְבוֹד֖וֹ עָלַ֥יִךְ יֵרָאֶֽה׃ וְהָלְכ֥וּ גוֹיִ֖ם לְאוֹרֵ֑ךְ וּמְלָכִ֖ים לְנֹ֥גַהּ זַרְחֵֽךְ׃
אפשר לראות בקומי אורי את אחד השיאים הכי גבוהים של נבואות הנחמה בישעיהו ובכלל בנביאים, ולא בכדי נבחרה להיות השישית משבעת נבואות הנחמה.הנבואה עוסקת בקריאה הא-לוהית לעם ישראל ( ובהבטחה שכך יהיה) להיות אור לגוים, להמשיך את האור השופע עליו מאת ה’ לכלל העולם וללמד את העולם את אמונת היחוד. תוצר נלוה מזה מתאר כאן הנביא את הגוים באים לשרת את עם ישראל. בניהם של אלו שעינו אותנו יבואו שחוחים וכל העולם יכבד אותנו: תַּ֧חַת הֱיוֹתֵ֛ךְ עֲזוּבָ֥ה וּשְׂנוּאָ֖ה וְאֵ֣ין עוֹבֵ֑ר וְשַׂמְתִּיךְ֙ לִגְא֣וֹן עוֹלָ֔ם מְשׂ֖וֹשׂ דּ֥וֹר וָדֽוֹר .הנביא ממשיך עם השימוש באור ומתאר את סוף עידן החושך בישראל, מכאן והילך נזכה להיות לנצח באור: לֹא־יִֽהְיֶה־לָּ֨ךְ ע֤וֹד הַשֶּׁ֙מֶשׁ֙ לְא֣וֹר יוֹמָ֔ם וּלְנֹ֕גַהּ הַיָּרֵ֖חַ לֹא־יָאִ֣יר לָ֑ךְ וְהָיָה־לָ֤ךְ יְ-הוָה֙ לְא֣וֹר עוֹלָ֔ם וֵאלֹהַ֖יִךְ לְתִפְאַרְתֵּֽךְ׃ לֹא־יָב֥וֹא עוֹד֙ שִׁמְשֵׁ֔ךְ וִירֵחֵ֖ךְ לֹ֣א יֵאָסֵ֑ף כִּ֣י יְ-הוָ֗ה יִֽהְיֶה־לָּךְ֙ לְא֣וֹר עוֹלָ֔ם וְשָׁלְמ֖וּ יְמֵ֥י אֶבְלֵֽךְ׃
בס"ד
וְהָיָה, כִּי-תָבוֹא אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר יְ-ה-וָ-ה אֱ-לֹהֶיךָ, נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה; וִירִשְׁתָּהּ, וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ. וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל-פְּרִי הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר יְ-ה-וָ-ה אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ--וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא;..
וְלָקַח הַכֹּהֵן הַטֶּנֶא, מִיָּדֶךָ; וְהִנִּיחוֹ--לִפְנֵי, מִזְבַּח יְ-ה-וָ-ה אֱ-לֹהֶיךָ. וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי יְ-ה-וָ-ה אֱ-לֹהֶיךָ, אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי, וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה, וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט; וַיְהִי-שָׁם, לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב.
בפשיטות המצוה היא על כל ישראלי שיש לו קרקע ובה עצים משבעת המינים, להעלות ולהביא את הפירות הראשונים שגדלו לו בעצי השדה בטנא לבית המקדש אל הכהנים. התקופה המיועדת להבאת הביכורים הינה בין חג השבועות לחג הסוכות. הבאת הביכורים היתה אירוע המוני וססגוני מאוד, המלווה בשירים ומחולות. מביאי הביכורים היו נותנים את הטנא לכהן והוא היה מניחו לפני המזבח.
לאחר מכן היו הכהן והישראלי מניפים את הטנא. שם היה הישראלי אומר את הנוסח המובא בפרשתנו, " ארמי אובד אבי" בו היה מודה להשם שהביאנו אל הארץ ונתן לנו את כל הטוב.
ברצוני לנסות להבין את המשמעות של הבאת הביכורים, של הנחתם בטנא, ושל הנחת הטנא בחצר בית המקדש. מה מבטאים הפירות הראשונים? מה מבטא הטנא? מה מבטאת הנחתו המקדש? מה ענין "וענית ואמרת"?
בס״ד לפרשת כי תבוא התשע״ח
משה רבינו אומר זאת לעם ישראל לאחר ארבעים שנות הנדודים במדבר , לאחר שמדבר איתם על כריתת ברית מחודשת עם השם, ומקריא להם את הברכה והקללה.
מה הוא רוצה לומר פה?
להוכיח את ישראל שעד כה לא באמת רצו לדעת את דבר השם?
או להיפך, לסנגר עלינו שבעצם השם לא נתן לנו זאת?
מה השתנה בזמן הזה שכן יש לישראל לב לדעת עיניים לראות ואזנים לשמוע?
וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ יְ-הֹ-וָ-ה אֱלֹהֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ אַתָּה וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ: (דברים כו,יא)
בס״ד לפרשת כי תבוא התשע״ז
פסוק זה מסיים את פרשיית הביכורים שבפרשת כי תבוא. לפניו מובא הנוסח שאותו היו אומרים עולי הרגל בהבאת הביכורים לבית המקדש.
פרשני המקרא עסקו בשאלה: האם השם מצווה עלינו כאן לשמוח? האם בכלל שייך לצוות על השמחה? או שהפסוק מתאר מציאות, קרי אם תביא את הביכורים לבית המקדש כמצוות התורה- תזכה להשיג את השמחה?
שאלה שניה, מדוע נכנסו לכאן הלוי והגר אשר בשעריך, הלא מדובר כאן בביכורים שמהם לא מרווחים הלווים והגרים כלום?