בס"ד מאמר לפרשת כי תבוא התשפ"ג

אנו נוהגים לברך בסימנים של ראש השנה "שנהיה לראש ולא לזנב". מקור הביטוי הזה נמצא בפרשתנו:

וּנְתָנְךָ יְ-הֹוָה לְרֹאשׁ וְלֹא לְזָנָב וְהָיִיתָ רַק לְמַעְלָה וְלֹא תִהְיֶה לְמָטָּה כִּי־תִשְׁמַע אֶל־מִצְוֺת  יְ-הֹוָה אֱ-לֹהֶיךָ אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לִשְׁמֹר וְלַעֲשׂוֹת (דברים כח,יג)

לפני שאנו מתבוננים במשמעות הביטוי הזה, הבה נתבונן בפשט הפסוק. כשאנו נפגשים בדרישות של התורה מאיתנו אנו עלולים להיכנס ללחץ, כל כך הרבה מצוות ודרישות, מי יכול לעמוד בכולם מבלי ליפול? כאן נותן לנו משה רבינו הדרכה פשוטה, כל מה שאנו צריכים זה לקבל על עצמנו לשמוע אל מצות ה'. נכון ש"לשמוע" אין כוונתו רק להקשיב, אלא לשמוע על מנת לשמור ולעשות כמו שנאמר במפורש בהמשך הפסוק. אבל ה' רוצה מאיתנו רק את הנכונות הכנה לשמוע את דברי התורה, אחר כך כיצד נוכל גם להצליח לחיות על פי התורה? זה לא תלוי רק בנו, וה' יהיה בעזרנו שנצליח לשמור ולעשות. הציפייה של ה' מאיתנו הינה לשמוע, בזה עלינו להתמקד. בסגנון ברסלבי משה אומר לנו "תנו לי את לבכם" זה כל מה שאני מבקש.

אבל צריך לעיין למה אומר משה וּנְתָנְךָ יְ-הֹוָה לְרֹאשׁ וְלֹא לְזָנָב,לא מספיק היה לומר רק וּנְתָנְךָ ה' לְרֹאשׁ? וכן בהמשך הפסוק הוא אומר וְהָיִיתָ רַק לְמַעְלָה וְלֹא תִהְיֶה לְמָטָּה, האם לא מספיק היה לומר רק וְהָיִיתָ רַק לְמַעְלָה?  

בס"ד לפרשת כי תבוא התשפ"ב

 פרשתנו פותחת במצוות הביכורים.

מצות הביכורים מתקיימת כאשר מי שיש לו קרקע בארץ ישראל ובה עצים משבעת המינים , מביא מהפירות הראשונים בכל שנה ביכורים לבית המקדש תוך הודאה להשם על כל השפע.

טעמה של מצוה זו לפתח את מידת הכרת הטוב בליבנו. אשר היא מידה טובה ומרכזית ביותר, ובחז"ל מצאנו הפלגה רבה במעלתה של מידת הכרת הטוב בצורה מיוחדת, ולדוגמא אפילו בבוא הגאולה השלמה עת יתבטלו מרבית המצוות וכמוהם גם הקרבנות יתבטלו אך דווקא קורבנות המנחה הם לא יתבטלו. בטעם הדבר אומרים חכמינו , כי הכרת הטוב תמיד נצרכת. גם כשלא נצטרך את הקרבנות לכפר על חטאינו או לבטל מעלינו גזרות קשות כי נזכה ל"ועמך כולם צדיקים", לומר לקב"ה תודה תמיד נצטרך.

על כן יש להתבונן וללמוד כיצד נוכל לפתח את המידה היקרה הזו. ברצוני להביא כמה אוצרות שמצאתי כאן בפסוקים על הנושא:

בס"ד לפרשת כי תבוא התשפ"א

בפרשת כי תבוא משה רבנו מצוה על ישראל לאחר שיכנסו לעבר הירדן המערבי לערוך את מעמד הברכה והקללה בהר עיבל והר גריזים. במעמד זה חצי מהשבטים נעמדו על הר עיבל וחצים על הר גריזים. הלוים עמדו בתווך ואמרו את הקללות לכיוון העומדים על הר עיבל ואת הברכות לכיוון העומדים בהר גריזים. והשבטים בשמעם את הלוים ענו אמן. בפרשה מפורטות בעיקר הקללות, חכמינו ספרו כאן 98 קללות. ואילו ברכות נאמרו רק 13 ובלשון כללית. המקבילה לפרשה בפרשת בחוקותי , ובה נאמרו 49 קללות, בדיוק חצי מאלו שכאן.

מה המשמעות של המעמד הזה? למה נאמרו כאן פי שנים קללות מפרשת בחוקותי? ולמה לא פורטו הברכות? למה בנוגע לברכות אומר משה "אֵלֶּה יַעַמְדוּ לְבָרֵךְ אֶת הָעָם", ואילו בנוגע לקללות אומר "וְאֵלֶּה יַעַמְדוּ עַל הַקְּלָלָה"^[1]?

הפטרת שבת כי תבוא- קומי אורי כי בא אורך

בס"ד

הפטרת השבת ההפטרה השישית משבע דנחמתא פותחת:

ק֥וּמִי א֖וֹרִי כִּ֣י בָ֣א אוֹרֵ֑ךְ וּכְב֥וֹד יְ-הוָ֖ה עָלַ֥יִךְ זָרָֽח׃

כִּֽי־הִנֵּ֤ה הַחֹ֙שֶׁךְ֙ יְכַסֶּה־אֶ֔רֶץ וַעֲרָפֶ֖ל לְאֻמִּ֑ים וְעָלַ֙יִךְ֙ יִזְרַ֣ח יְ-הוָ֔ה וּכְבוֹד֖וֹ עָלַ֥יִךְ יֵרָאֶֽה׃ וְהָלְכ֥וּ גוֹיִ֖ם לְאוֹרֵ֑ךְ וּמְלָכִ֖ים לְנֹ֥גַהּ זַרְחֵֽךְ׃

אפשר לראות בקומי אורי את אחד השיאים הכי גבוהים של נבואות הנחמה בישעיהו ובכלל בנביאים, ולא בכדי נבחרה להיות השישית משבעת נבואות הנחמה.הנבואה עוסקת בקריאה הא-לוהית לעם ישראל ( ובהבטחה שכך יהיה) להיות אור לגוים, להמשיך את האור השופע עליו מאת ה’ לכלל העולם וללמד את העולם את אמונת היחוד. תוצר נלוה מזה מתאר כאן הנביא את הגוים באים לשרת את עם ישראל. בניהם של אלו שעינו אותנו יבואו שחוחים וכל העולם יכבד אותנו: תַּ֧חַת הֱיוֹתֵ֛ךְ עֲזוּבָ֥ה וּשְׂנוּאָ֖ה וְאֵ֣ין עוֹבֵ֑ר וְשַׂמְתִּיךְ֙ לִגְא֣וֹן עוֹלָ֔ם מְשׂ֖וֹשׂ דּ֥וֹר וָדֽוֹר .הנביא ממשיך עם השימוש באור ומתאר את סוף עידן החושך בישראל, מכאן והילך נזכה להיות לנצח באור: לֹא־יִֽהְיֶה־לָּ֨ךְ ע֤וֹד הַשֶּׁ֙מֶשׁ֙ לְא֣וֹר יוֹמָ֔ם וּלְנֹ֕גַהּ הַיָּרֵ֖חַ לֹא־יָאִ֣יר לָ֑ךְ וְהָיָה־לָ֤ךְ יְ-הוָה֙ לְא֣וֹר עוֹלָ֔ם וֵאלֹהַ֖יִךְ לְתִפְאַרְתֵּֽךְ׃ לֹא־יָב֥וֹא עוֹד֙ שִׁמְשֵׁ֔ךְ וִירֵחֵ֖ךְ לֹ֣א יֵאָסֵ֑ף כִּ֣י יְ-הוָ֗ה יִֽהְיֶה־לָּךְ֙ לְא֣וֹר עוֹלָ֔ם וְשָׁלְמ֖וּ יְמֵ֥י אֶבְלֵֽךְ׃

בס"ד 

 וְהָיָה, כִּי-תָבוֹא אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר יְ-ה-וָ-ה אֱ-לֹהֶיךָ, נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה; וִירִשְׁתָּהּ, וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ.  וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל-פְּרִי הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר יְ-ה-וָ-ה אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ--וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא;..

וְלָקַח הַכֹּהֵן הַטֶּנֶא, מִיָּדֶךָ; וְהִנִּיחוֹ--לִפְנֵי, מִזְבַּח יְ-ה-וָ-ה אֱ-לֹהֶיךָ.  וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי יְ-ה-וָ-ה אֱ-לֹהֶיךָ, אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי, וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה, וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט; וַיְהִי-שָׁם, לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב.

בפשיטות המצוה היא על כל ישראלי שיש לו קרקע ובה עצים משבעת המינים, להעלות ולהביא את הפירות הראשונים שגדלו לו בעצי השדה בטנא לבית המקדש אל הכהנים. התקופה המיועדת להבאת הביכורים הינה בין חג השבועות לחג הסוכות. הבאת הביכורים היתה אירוע המוני וססגוני מאוד, המלווה בשירים ומחולות. מביאי הביכורים היו נותנים את הטנא לכהן והוא היה מניחו לפני המזבח. 

לאחר מכן היו הכהן והישראלי מניפים את הטנא. שם היה הישראלי אומר את הנוסח המובא בפרשתנו, " ארמי אובד אבי" בו היה מודה להשם שהביאנו אל הארץ ונתן לנו את כל הטוב. 

ברצוני לנסות להבין את המשמעות של הבאת הביכורים, של הנחתם בטנא, ושל הנחת הטנא בחצר בית המקדש. מה מבטאים הפירות הראשונים? מה מבטא הטנא? מה מבטאת הנחתו המקדש? מה ענין "וענית ואמרת"?

  בס״ד לפרשת כי תבוא התשע״ח

משה רבינו אומר זאת לעם ישראל לאחר ארבעים שנות הנדודים במדבר , לאחר שמדבר איתם על כריתת ברית מחודשת עם השם, ומקריא להם את הברכה והקללה.

מה הוא רוצה לומר פה?

להוכיח את ישראל שעד כה לא באמת רצו לדעת את דבר השם?

או להיפך, לסנגר עלינו שבעצם השם לא נתן לנו זאת?

מה השתנה בזמן הזה שכן יש לישראל לב לדעת עיניים לראות ואזנים לשמוע?

  וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ יְ-הֹ-וָ-ה אֱלֹהֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ אַתָּה וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ: (דברים כו,יא) 

בס״ד לפרשת כי תבוא התשע״ז

פסוק זה מסיים את פרשיית הביכורים שבפרשת כי תבוא. לפניו מובא הנוסח שאותו היו אומרים עולי הרגל בהבאת הביכורים לבית המקדש. 

פרשני המקרא עסקו בשאלה: האם השם מצווה עלינו כאן לשמוח? האם בכלל שייך לצוות על השמחה? או שהפסוק מתאר מציאות, קרי אם תביא את הביכורים לבית המקדש כמצוות התורה- תזכה להשיג את השמחה?

שאלה שניה, מדוע נכנסו לכאן הלוי והגר אשר בשעריך, הלא מדובר כאן בביכורים שמהם לא מרווחים הלווים והגרים כלום?

בס"ד לפרשת כי תבוא שנת תשוע"ה

במצות ביכורים התחייב עם ישראל רק לאחר שכבש את הארץ וחילקה בין השבטים. זה נלמד ממאמר הכתוב ״ וירשתה וישבת בה״. מי שאין לו קרקע בארץ גם פטור מהמצוה, וגם מי שיש לו קרקע אבל אין לו עצי פרי משבעת המינים- גם הוא פטור ממצות הביכורים. 

אז למה רק החקלאים מצווים בהבאת ביכורים? ורק אלו שגרים בארץ ישראל ורק אותם שמגדלים 7 המינים? 

הכלל הוא: שכגודל יכולת ההרס והחורבן כך גם יכולת התיקון והבניין. 

בס"ד                             אלול התשע"ה

מובא בתורה בפרשת כי תבוא:

{א}  וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְ-הֹ-וָ-ה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ: 

{ב}  וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר יְ-הֹ-וָ-ה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְ-הֹ-וָ-ה אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם: 

{ג}  וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְאָמַרְתָּ אֵלָיו הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַי-הֹ-וָ-ה אֱלֹהֶיךָ כִּי בָאתִי אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְ-הֹ-וָ-ה לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ: (דברים כו, א)

כיצד אומר משה לבני ישראל היום הזה השם אלוהיך מצווך, וכי עד אז לא היו מצווים? הרי משה מדבר אל ישראל ארבעים שנה אחרי מעמד הר סיני בו קיבלנו התורה?

אומרת התורה:

{טז}  הַיּוֹם הַזֶּה יְ-ה-וָ-ה אֱלֹהֶיךָ מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים וְשָׁמַרְתָּ וְעָשִׂיתָ אוֹתָם בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ: 

תשובת רש״י:

 היום הזה ה' אלהיך מצוך. בכל יום יהיו בעיניך חדשים, כאילו בו ביום נצטוית עליהם: (רש"י)

רש״י כאן עונה בדרך חסידית, השם מחדש בכל יום את עולמו, את נשמתנו וכך גם מדריכנו משה רבינו להתייחס לתורה. ואם בכל יום תהיה התורה חדשה בעיננו גם נוכל לעשות את המצוות בכל נפשנו ובכל מאודנו. 

בפרשת הביכורים, מופיע נוסח מקרא ביכורים, אותו צריך לומר כל מביא ביכורים לבית המקדש. מופיע בו פסוק הנראה תמוה:

וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי יְ-ה-וָ-ה אֱ-לֹהֶיךָ, אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי, וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה, וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט; וַיְהִי-שָׁם, לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב.(דברים כו,ה)

השאלה מה פרוש ארמי אובד אבי, מיהו הארמי עליו מדבר הפסוק? מה פרוש המילה אובד? ולמה אובד בזמן הווה הרי מדובר על העבר?

  והָיָה, כִּי-תָבוֹא אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר יְ-ה-וָ-ה אֱ-לֹהֶיךָ, נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה; וִירִשְׁתָּהּ, וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ.(דברים כו,א)

כך פותחת פרשת כי תבוא את פרשת הביכורים החביבה והנכספת. 

חז״ל אומרים כל מקום שנאמר בתורה "והיה"- לשון שמחה. לעומת זאת כאשר נאמר "ויהי"- על פי רוב מורה על צער. 

צריך להתבוננן למה "והיה" ענינו שמחה לעומת "ויהי" שאינו כן?

"היה" זה בעבר, "יהי" בזמן עתיד. "והיה" נהפך מעבר לעתיד. "ויהי" נהפך מעתיד לעבר. 

ושמעתי ממו״ר הרב שרקי בשם הרצי״ה, שבעבר כשלעצמו יש צער, כי את הנעשה אין להשיב, ולא כל הנעשה היה בחכמה בינה ודעת. לכן המחשבה על העבר מביאה פעמים רבות צער לאדם, לעומת זאת העתיד פתוח לפנינו, אנו חולמים ומייחלים  שנגשים את החלומות. אולי יש חששות מהעתיד אבל לא צער וחרטה.