וַיֹּאמַר יְ-הוָה מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן וְאָתָה מֵרִבְבֹת קֹדֶשׁ מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ. אַף חֹבֵב עַמִּים כָּל קְדֹשָׁיו בְּיָדֶךָ וְהֵם תֻּכּוּ לְרַגְלֶךָ יִשָּׂא מִדַּבְּרֹתֶיךָ.
בס"ד
כך מתבטא משה רבנו בפרשת זאת הברכה, כשמתאר את מעמד הר סיני. חז"ל אומרים שהשם הציע את התורה לאומות העולם ולא רצו לקבלה . הם גם אומרים שירדה שנאה לגויים על הר סיני . שני מאמרים עם צליל מאוד שונה, אהבה מכאן ושנאה מכאן.
איזו תורה השם הציע לאומות העולם, האם את אותה התורה שאנו קבלנו או שמדובר בחלק מסוים ממנה השייך להם גם כן?
בס״ד לפרשת וזאת הברכה/ שמחת תורה התשע״ח
אחד הפסוקים האחרונים בתורה אומר:
{י} וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ יְ-הֹ-וָ-ה פָּנִים אֶל פָּנִים:
שאלות:
לשם מה באה התורה בסופה ומדגישה זאת ?
כיצד ידע השם את משה פנים אל פנים, והלא הודיע שלא יראני האדם וחי?
בסוף ימיו משה רבינו נפרד מבני ישראל, לא לפני שמברכם. וכך פותחת הפרשה האחרונה בתורה:
וְזֹאת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרַךְ מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱ-לֹהִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי מוֹתוֹ:
הכינוי איש האלוהים למשה רבנו ממש מצמרר, וסמיכותו לברכה צריכה ביאור. גם ההדגשה לפני מותו שבפסוק מבקשת הסבר.
ראשית אנו רואים שמשה רבינו, לא עבר תהליך של ירידה ונסיגה בשנותיו האחרונות. עד יומו האחרון לא כהתה עינו ולא נס ליחו. ולא רק שמבחינה גופנית הוא שמר על כושר מלא ממש עד למותו, יותר מזה היה מבחינה רוחנית, משה התקדם ממדרגה למדרגה עד יומו האחרון. ולפני מותו עמד לברך את ישראל עם כל הכוחות שרכש, עם כל עוצמתו הרוחנית.
משה רבנו בברכתו לבני ישראל מתאר את המפגש וההארה המיוחדת שזכו לה ישראל במתן תורה. וכך אומר:
וַיֹּאמַר יְ-ה-וָ-ה מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן וְאָתָה מֵרִבְבֹת קֹדֶשׁ (דברים לג,ב).
מסיני בא- מפרש רש״י- יצא לקראתם כשבאו להתיצב בתחתית ההר, כחתן היוצא להקביל פני הכלה..
עד היכן יצא? האם עד מחנה בנ"י אשר סביב ההר, או עד ים סוף בו העבירם בחרבה, אולי אפילו עד ארץ גושן ממנה הוציאם?