בס"ד לפרשת ויקרא התשפ"ג
זכינו השבוע להתבשר על ביטול חוק ההתנתקות בצפון השומרון, צעד קטן של תיקון הפשע והעוול הנורא מלפני 17 שנה. תנועת 'חומש תחילה' זכתה סוף סוף לאיזו נחמה בדרך העולה. ואז חשבתי שבעצם הפרשה שלנו מדברת על חומש. לא חומש הישוב העקור, אלא תוספת החומש שצריך מי שמעל בקדשים להביא לבית המקדש. וכך נאמר: נֶפֶשׁ כִּי־תִמְעֹל מַעַל וְחָטְאָה בִּשְׁגָגָה מִקׇּדְשֵׁי יְ-הֹוָה וְהֵבִיא אֶת־אֲשָׁמוֹ לַי-הֹוָה אַיִל תָּמִים מִן־הַצֹּאן בְּעֶרְכְּךָ כֶּסֶף־שְׁקָלִים בְּשֶׁקֶל־הַקֹּדֶשׁ לְאָשָׁם׃
וְאֵת אֲשֶׁר חָטָא מִן־הַקֹּדֶשׁ יְשַׁלֵּם וְאֶת־חֲמִישִׁתוֹ יוֹסֵף עָלָיו וְנָתַן אֹתוֹ לַכֹּהֵן וְהַכֹּהֵן יְכַפֵּר עָלָיו בְּאֵיל הָאָשָׁם וְנִסְלַח לוֹ׃ (ויקרא ה,טו-טז). וכך כותב על המצוה ספר החינוך: מעל בשגגה משלם מה שנהנה ותוספת חומש, ומביא איל בשתי סלעים ומקריבו אשם ומתכפר לו, וזהו הנקרא אשם מעילות…וכבר בארנו כמה פעמים (מצוה שנה) שהחומש אחד מארבעה על הקרן, עד שיהיה הוא וחמשו חמשה.
בס"ד לפרשת ויקרא התשפ"ב
ספר ויקרא פותח כך: וַיִּקְרָא אֶל־מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר יְ-הֹוָה אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר׃
מה החידוש בפסוק הפתיחה? זו הפעם היחידה שאנו רואים שהשם קורא למשה לפני שמדבר איתו. עוד פלא שבקריאה לא מצוין מי הוא הקורא למשה. גם מוזר למה האות א במילת הקריאה קטנה מהרגיל? אבל החידוש הכי גדול כאן אולי הוא ש הקב"ה מאז הקמת המשכן החליט לצמצם את נקודת המפגש שלו עם משה לנקודה אחת במשכן. לכאורה משה יצא נפסד מהקמת המשכן, לפני כן יכל לדבר עם השם בכל מקום וזמן שרצה ועכשיו הוא יכול רק במשכן ורק לאחר שה' קורא לו.
בס"ד לפרשת ויקרא התש"פ
וְסָמַ֣ךְ יָד֔וֹ עַ֖ל רֹ֣אשׁ הָעֹלָ֑ה וְנִרְצָ֥ה ל֖וֹ לְכַפֵּ֥ר עָלָֽיו׃
(ויקרא א, ד)
בפשיטות האדם המביא קרבן צריך לסמוך את שתי ידיו על ראש הקרבן. ובזה יש חילוק בין קרבנות עולה, חטאת ואשם, שבהם הסמיכה היא בעצם פעולת תפילה ווידוי על חטאי האדם שבגינם הוא הביא את הקרבן. לבין סמיכה בקרבן שלמים, בו הסמיכה מלווה בתפילה של דברי שבח לה'. וכך כותב הרמב"ם:
כֵּיצַד מִתְוַדֶּה. אוֹמֵר חָטָאתִי עָוִיתִי פָּשַׁעְתִּי וְעָשִׂיתִי כָּךְ וְכָךְ וְחָזַרְתִּי בִּתְשׁוּבָה לְפָנֶיךָ וְזוֹ כַּפָּרָתִי. הָיָה הַקָּרְבָּן שְׁלָמִים סוֹמֵךְ בְּכָל מָקוֹם שֶׁיִּרְצֶה מִן הָעֲזָרָה בִּמְקוֹם שְׁחִיטָה. וְיֵרָאֶה לִי שֶׁאֵינוֹ מִתְוַדֶּה עַל הַשְּׁלָמִים אֲבָל אוֹמֵר דִּבְרֵי שֶׁבַח (הלכות מעשה הקרבנות ג)
בס״ד לפרשת ויקרא התשע״ט
פרשת ויקרא עוסקת ברובה בקרבנות השונים, ביניהם נמצא קרבן החטאת. זהו קרבן המובא לכפר על חטאים שנעשו בשגגה.
למה עלינו להביא קרבן על שגגה, ולמה צריך כפרה? מתי המעשה נחשב שוגג ומתי נחשב כמתעסק שפטור מקרבן?
ראשית בפשיטות אנו יכולים להבין שיש לנו אחריות גם על הטעויות שלנו, ועל טעויות משלמים. ומסתבר שאם האדם כל פעם ישלם על הטעויות שלו הוא מאוד ישתדל להבא לא לטעות.
יותר מזה, אומר האלשיך השגגות שלנו מתחילות מעוונות במזיד, רק לאחר שהאדם נכשל במזיד בעבירה, נפרצת מערכת ההגנה ששומרת אותנו מהשגגות.
אבל גם אם נפטור עצמנו מאחריות מלאה לשגגות ולטעויות שלנו, עדין ברור שביכולתנו לקחת אחריות ולדאוג שהן לא תחזורנה.