בס"ד לפרשת קדושים התשפ"ד
ברצוני לדבר הפעם על מצוה יקרה מאוד בתורה וכך מובא בפרשה:
מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ אֲנִי יְ-הֹוָה׃(ויקרא יט,לב)
שיבה הוא כינוי לכל אדם המבוגר מגיל שבעים ובלבד שאיננו רשע,(לדעת האר"י הקדוש כבר מגיל שישים)והזקן הוא התלמיד-חכם אפילו אם הוא צעיר לימים. התורה מצוה אותנו לקום בפניהם קימה שיש בה הידור, ואין בה חסרון כיס. גדר המצוה הוא לקום כשהם נכנסים לתוך 4 אמות שלנו(דהיינו כשני מטר מאיתנו) עד שיעברו מכנגד פנינו. אם מדובר ברבו המובהק או רב המופלג בחכמה יש להמשיך ולעמוד עד שיתכסה מעיניו או עד שישב במקומו. אם יש חסרון כיס בעמידה זו כגון אדם שעובד בעבודה כלשהיא ואם יקום בפני הזקן תפסד מלאכתו-אין לו חובה לקום.
אומרת התורה: לֹא־תְקַלֵּל חֵרֵשׁ וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ אֲנִי יְ-הֹוָה׃.
בס"ד לפרשת קדושים התשפ"ב
ראשית, אשרינו שקיבלנו את התורה הקדושה הזו, שהקב"ה לא נתן לנו להישאר שבויים ביצרינו, אשרינו שאלו הם ערכינו, אשרינו שלא חופש הדיבור הוא הדגל שלנו אלא סכנת הדיבור הרע והמזיק לנו ולסביבה!
שנית, ברור שהתורה אסרה לקלל כל אדם, אפילו את מי שחרש, וברור שנתינת מכשול לכל אדם אסורה, ועיוור הוא מי שלא רואה את המכשול, וברור שהמכשול המדובר איננו רק מכשול בדברים גשמיים, גם כל עצה לא טובה או אפילו אמירה מטעה שעלולה לגרום לשני לחטוא או לעשות טעות בחייו כולן אסורות.
בס״ד לפרשת קדושים התשע״ט
פרשת קדושים מלאה במגוון גדול של מצוות והדרכות כשהמשותף לכולם הוא הדרך להיות קדושים. בתוך כך מצוה התורה אותנו שבהקריבנו קרבנות שלמים לרצוננו נזבח אותם. מה הציווי אומר? למה נאמר דוקא על קרבנות השלמים? ומה עושה הציווי הזה לאחר אזהרת האלילים והמסכות?
בס״ד עש״ק פרשת קדושים שנת תשוע"ה
מובא בפרשה:
{יז} לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא: (ויקרא יט,יז)
ראשית כשאני קורא פסוק כזה אני אומר לעצמי אשרינו!, ואשרני שאני חלק מהעם הזה שזוהי תורתו, אשרינו שקיבלנו מאת השם תורה כזו. ברור שזה מחייב וזה מגביל, אבל כמה נפלא ואמיתי! בעוד שהעולם מסתפק במערכת משפט וערכים העוסקים ב ״חיה ותן לחיות״ ועמנו כבר נושא
במשך 3328 שנה כזה דגל! המטרה הפרטית שלנו לתקן את המידות ולדעת לבחור בין טוב לרע: לא לשנוא את השני, לא לחמוד את רכוש הזולת, לא ליקום ולא לנטור, לאהוב את הטוב והזולת ועוד כהנה הדרכות רבות. פשוט בתורתנו שאנו שליטים על ליבנו, על רגשותינו ואנו מצויים לממש זאת.
טוב הבה ננסה לעיין ולהבין את הפסוק הזה:
1. מדוע בתחילת הפסוק מדבר על אחיך ובהמשכו על עמיתך?
2. האם חציו השני המדבר על התוכחה הינו שחרר לחץ למקרה שכן יש לנו בליבנו טינות על זולתנו? או שיש להבין להיפך אפילו שאין בליבי טינה וטענה , אבל מטעם איסור שנאה אני מצווה להוכיח את אחי ורעי על חטאיו? ושאלה אחרונה
3. מה כוונת התורה באומרה ״ולא תשא עליו חטא״?
בס"ד עש"ק פרשת אחרי-קדושים התשע"ה
מובא בפרשת קדושים:
לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי יְ-ה-וָ-ה:( ויקרא יט,יח)
ראשית מה הפשט?
אומר רש״י:
לא תקום. (יומא כג) אמר לו השאילני מגלך, אמר לו לאו, למחר אמר לו השאילני קרדומך, אמר לו איני משאילך כדרך שלא השאלתני, זו היא נקימה.
ואיזו היא נטירה, אמר לו השאילני קרדומך, אמר לו לאו, למחר אמר לו השאילני מגלך, אמר לו הא לך ואיני כמותך שלא השאלתני, זו היא נטירה (יומא כג.), שנוטר האיבה בלבו אף על פי שאינו נוקם:
ואהבת לרעך כמוך. אמר ר' עקיבא זה כלל גדול בתורה (ת"כ שם יב.): (רש"י)
טוב הבנו מה היא נטירה ומה נקימה. אבל למה נאסרו אלה רק כלפי בני עמך. אם אלה מידות מגונות שיאסרו באופן מוחלט? גם למה נכנס הכלל הגדול בתורה של ״ואהבת לרעך כמוך״ כזנב לפסוק? ומה תפקיד צליל הסיום של הפסוק ״אני ה׳״?
תורתנו בפרשת קדושים אוסרת את הכלאיים: כלאי בהמה- הרכבה של בהמות ממינים שונים. כלאי שדה- הרכבה של אילנות ממינים שונים, וזריעה יחדיו של ירקות שונים או של ירקות וגפנים יחדיו. כלאי בגדים- הכנת או לבישת בגד העשוי מצמר ופישתן יחדיו.
יש כמובן לאיסור זה פרטים רבים ואיני מאריך כאן בזה.
המקור בתורה:
אֶת חֻקֹּתַי תִּשְׁמֹרוּ בְּהֶמְתְּךָ לֹא תַרְבִּיעַ כִּלְאַיִם שָׂדְךָ לֹא תִזְרַע כִּלְאָיִם וּבֶגֶד כִּלְאַיִם שַׁעַטְנֵז לֹא יַעֲלֶה עָלֶיךָ: (ויקרא יט יט)
מה טעם איסורים אלו?
בפרשת קדושים נאמר:
וְכִי-תָבֹאוּ אֶל-הָאָרֶץ, וּנְטַעְתֶּם כָּל-עֵץ מַאֲכָל--וַעֲרַלְתֶּם עָרְלָתוֹ, אֶת-פִּרְיוֹ; שָׁלֹשׁ שָׁנִים, יִהְיֶה לָכֶם עֲרֵלִים--לֹא יֵאָכֵל. כד וּבַשָּׁנָה, הָרְבִיעִת, יִהְיֶה, כָּל-פִּרְיוֹ--קֹדֶשׁ הִלּוּלִים, לַי-ה-וָ-ה. כה וּבַשָּׁנָה הַחֲמִישִׁת, תֹּאכְלוּ אֶת-פִּרְיוֹ, לְהוֹסִיף לָכֶם, תְּבוּאָתוֹ: (ויקרא יט כג)
אומר אור החיים הקדוש: ג׳ מצוות נאמרו כאן:
א) מצות ביאת הארץ. ב) מצוה לנטוע כל עץ מאכל. ג) מצוה לנהוג שנות הערלה.
יש לעיין בטעם מצות הערלה. מדוע אין לאכול את פרות הערלה?
הקב״ה בתחילת פרשת קדושים מצוינו להיות קדושים:
וַיְדַבֵּר יְ-ה-וָ-ה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. ב דַּבֵּר אֶל-כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם--קְדֹשִׁים תִּהְיוּ: כִּי קָדוֹשׁ, אֲנִי יְ-ה-וָ-ה אֱ-לֹהֵיכֶם.
למה מצוה עלינו להיות קדושים?
על זה כבר עונה הפסוק במפורש: כי קדוש אני השם א-לוהיכם.
ולמה קדושתו של השם אומרת לנו גם להתקדש?
אין שום דבר יותר טוב ומושלם מבורא העולם. ואין שום טובה יותר גדולה לאדם מאשר להידמות ולהידבק במידותיו של ריבונו של עולם.
רש״י מביא הסבר אחר למילת הקישור כי בפסוק. ואומר כך:
אם אתם מקדשים עצמכם, מעלה אני עליכם כאילו קדשתם אותי.
כאשר העולם רואה אותנו נוהגים בצדק וברחמים. ענוונתנים רחמנים וגומלי חסדים. כולם משבחים את השם.
כיצד הופכים להיות אנשים קדושים?