בס"ד לפרשת אמור התש"פ
בפרשה התורה מציינת את האיסורים המיוחדים לכהנים. בקצצרה איסור להיטמא למתים מלבד שבעת הקרובים ומת מצוה. איסור נישואים לנשים מסוימות, איסור לכהנים בעלי מומים לעבוד במקדש ועוד. ככלל התורה מצפה מהכהנים לחיות ברמת קדושה יותר גבוהה משאר האומה. המקדש מהווה נקודת חיבור בין העולם הזה הגשמי לבין השמים, העולם הבא, העולם השלם, והאין סוף ברוך הוא. נקודת המפגש הזו, המרכזיה של כל ערוצי התקשורת, משמשת כתחנת ממסר לכל התפילות שלנו בדרך לשמים, גם תחנת ממסר להשגחה העליונה בדרכה לנעשה כאן בארץ, אם בהשגחה על הדיינים היושבים בלשכת הגזית, אם בהדרכות למלכים, בשפע הגשמי וכיוצא בזה. עובדי המרכזיה ,הכהנים צריכים לשמור על רמת דיוק מאוד גבוה במרכזיה, כל גרגיר אבק עלול לשבש את התקשורת, המפגש עם המות שלכל אדם גורם זעזוע עמק ויציאה מאיפוס, הרי שלכהנים המשרתים בקודש הוא ממש מסוכן ומזיק ליכולת התפקוד המבוקשת מהם במקדש. וכך גם דלדול החיים שגורמים המומים השונים או קשר עם נשים שאיננו במדויק המתאים להם.
בס״ד לפרשת אמור התשע״ט
בפרשתנו מופיעה השבת בפתחה של פרשת המועדות. וכך נאמר:
וַיְדַבֵּר יְ-ה-וָֹ-ה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם מוֹעֲדֵי יְ-הֹ-וָ-ה אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֵלֶּה הֵם מוֹעֲדָי: שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ כָּל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ שַׁבָּת הִוא לַי-הֹ-וָ-ה בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם:
התורה חוזרת על מצות השבת במקומות שונים עם דגשים שונים. כאן מופיעה השבת כ ״חלק״ מכלל המועדות, למרות שההבדל רב ביניהם, השבת קבועה וקיימת מששת ימי בראשית, אין לנו סמכות להזיז את יום השבת , לעומת שאר החגים שכולם תלויים בקביעת הזמנים כפי שמסרה השם לעם ישראל.
בס״ד לפרשת אמור התשע״ח
כך פותחת הפרשה:
{א} וַיֹּאמֶר יְ-ה-וָֹ-ה אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו: {ב} כִּי אִם לִשְׁאֵרוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו לְאִמּוֹ וּלְאָבִיו וְלִבְנוֹ וּלְבִתּוֹ וּלְאָחִיו: {ג} וְלַאֲחֹתוֹ הַבְּתוּלָה הַקְּרוֹבָה אֵלָיו אֲשֶׁר לֹא הָיְתָה לְאִישׁ לָהּ יִטַּמָּא: {ד} לֹא יִטַּמָּא בַּעַל בְּעַמָּיו לְהֵחַלּוֹ: {ה} לֹא (יקרחה) יִקְרְחוּ קָרְחָה בְּרֹאשָׁם וּפְאַת זְקָנָם לֹא יְגַלֵּחוּ וּבִבְשָׂרָם לֹא יִשְׂרְטוּ שָׂרָטֶת: {ו} קְדשִׁים יִהְיוּ לֵא-לֹהֵיהֶם וְלֹא יְחַלְּלוּ שֵׁם אֱ-לֹהֵיהֶם כִּי אֶת אִשֵּׁי יְ-הֹ-וָ-ה לֶחֶם אֱלֹהֵיהֶם הֵם מַקְרִיבִם וְהָיוּ קֹדֶשׁ:
הפרשיה עוסקת באיסור הכוהנים להיטמא למתים זולת שבעת הקרובים: אשתו, אמו, אביו, בנו, ביתו, אחיו ואחותו הבתולה.
והתורה מנמקת את ההזהרה בפסוק ואומרת: כִּי אֶת אִשֵּׁי יְ-הֹ-וָ-ה לֶחֶם אֱ-לֹהֵיהֶם הֵם מַקְרִיבִם וְהָיוּ קֹדֶשׁ.
אלא שאם כן מדוע הכוהנים מצווים לכל הדורות לשמור על טהרתם אף שאינם עומדים על מכונם ובית המקדש נדם?
ועוד מדוע הפרשה פותחת פעמיים בלשון אמירה: אמר אל הכהנים...ואמרת אליהם, לשם מה חוזר ואומר דבריו?
בס"ד אייר התשע"ז
בפרשת אמור לאחר פרשת המועדים מופיע ציווי של ה׳ למשה לצוות את בני ישראל להביא שמן זית למאור לבית המקדש, ולאחר ציווי זה נוסף גם ציווי על הבאת והכנת לחם הפנים, שניהם תמידים כסדרם, משימה לדורות.
השאלה שהתחבטו בה כל הפרשנים, מה עושה ציווי זה בפרשתנו, במה הוא קשור לפרשת המועדות ושאר נושאי פרשת אמור?