בס"ד לפרשת אמור התשפ"ה

התורה אוסרת על הכהנים להיטמא למתים.

1. כיום הביטוי 'טמא' עבר השחרה, אך באמת הטומאה הינה מתנה יחודית לעם ישראל. גוי אפילו נגע במת  לא נטמא. רק יהודי מפאת מעלתו המיוחדת אם הוא נחשף למוות הוא מקבל טומאה, הרחקה רוחנית המונעת מלהיכנס למחנה שכינה דהיינו לשטח בית המקדש והעזרות, או לאכול קדשים. משפחת הכהונה מצוה לא להיטמא למתים ובכך לשמור על טהרתם. הכהנים צריכים להתרחק מהטומאה כל הזמן כדי שיוכלו לשרת הקודש בעת הצורך. אפילו כיום שאין לנו עדיין מקדש עומד על מכונו - הכהנים מצווים להתרחק מהטומאה. 

בס"ד לפרשת אמור התשפ"ד

בפרשתנו בפסוקים המתארים את הגדרת המשימה של הדלקת נרות המנורה מידי יום במקדש, מקבלת המנורה שם תואר מעניין 'המנורה הטהורה' הוא מופיע בשני מקומות נוספים בתורה מלבד פה. כך אומר הכתוב "עַל הַמְּנֹרָה הַטְּהֹרָה יַעֲרֹךְ אֶת־הַנֵּרוֹת לִפְנֵי יְ-הֹוָה תָּמִיד׃"(ויקרא כד,ד) מלבד הבנת משמעות הביטוי המיוחד הזה עוד צריך לעיין למה נסמכה פרשיה זו לפרשת המועדות שקודמת לה?

בס"ד

לפרשת אמור התשפ"ג

התורה אוסרת על הכהנים להיטמא למתים.

יש גם חריגים אלו שבעת הקרובים: אב, אם, בן, בת, אח, אחות, אשה. 

מה זה האיסור הזה?

בס"ד לפרשת אמור התשפ"ב

בפרשה זו אומרת התורה שאלמנה אסורה רק לכהן גדול וכהנים פשוטים מותרים להינשא לאלמנה.

אולם למרבה הפלא יחזקאל הנביא אומר:

וְאַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה לֹא־יִקְחוּ לָהֶם לְנָשִׁים כִּי אִם־בְּתוּלֹת מִזֶּרַע בֵּית יִשְׂרָאֵל וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר תִּהְיֶה אַלְמָנָה מִכֹּהֵן יִקָּחוּ׃

(יחזקאל מד,כב)

הלא ברור שאין נביא רשאי לחדש הלכה שלא על פי התורה וכיצד הוא אומר שהכהנים לא ישאו אלמנות?

בס"ד לפרשת אמור התשפ"א

בלשון אמירה יש גם מובן של הרמה(אמיר העץ הוא ראשו). ה' בחר בכהנים להיות מורמים מעם. הם זכו לכך בזכות אהרן הכהן אביהם אוהב השלום, אוהבם של ישראל. הם זכו במעלה ותפקיד מיוחד בעם ישראל, אבל גם צוו בכמה איסורים יתרים על עם ישראל.

כיצד אנו תופסים את איסורי הכהנים? האיסור להיטמא , איסור נשיאת גרושה, איסור עבודה במקדש של כהנים בעלי מומים, איסור עבודה במקדש לכהנים בזמן שהם שתויי יין, איסור לנחול נחלה בארץ.

אולי הכי קשה להבין למה כהן שנולד עם מום, לא רשאי לעבוד במקדש? ככה הוא נולד, המום לא תלוי בו, הוא לא אשם בכך?

בס"ד לפרשת אמור התש"פ

בפרשה התורה מציינת את האיסורים המיוחדים לכהנים. בקצצרה איסור להיטמא למתים מלבד שבעת הקרובים ומת מצוה. איסור נישואים לנשים מסוימות, איסור לכהנים בעלי מומים לעבוד במקדש ועוד. ככלל התורה מצפה מהכהנים לחיות ברמת קדושה יותר גבוהה משאר האומה. המקדש מהווה נקודת חיבור בין העולם הזה הגשמי לבין השמים, העולם הבא, העולם השלם, והאין סוף ברוך הוא. נקודת המפגש הזו, המרכזיה של כל ערוצי התקשורת, משמשת כתחנת ממסר לכל התפילות שלנו בדרך לשמים, גם תחנת ממסר להשגחה העליונה בדרכה לנעשה כאן בארץ, אם בהשגחה על הדיינים היושבים בלשכת הגזית, אם בהדרכות למלכים, בשפע הגשמי וכיוצא בזה. עובדי המרכזיה ,הכהנים צריכים לשמור על רמת דיוק מאוד גבוה במרכזיה, כל גרגיר אבק עלול לשבש את התקשורת, המפגש עם המות שלכל אדם גורם זעזוע עמק ויציאה מאיפוס, הרי שלכהנים המשרתים בקודש הוא ממש מסוכן ומזיק ליכולת התפקוד המבוקשת מהם במקדש. וכך גם דלדול החיים שגורמים המומים השונים או קשר עם נשים שאיננו במדויק המתאים להם.

בס״ד לפרשת אמור התשע״ט

בפרשתנו מופיעה השבת בפתחה של פרשת המועדות. וכך נאמר:

וַיְדַבֵּר יְ-ה-וָֹ-ה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם מוֹעֲדֵי יְ-הֹ-וָ-ה אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֵלֶּה הֵם מוֹעֲדָי: שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ כָּל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ שַׁבָּת הִוא לַי-הֹ-וָ-ה בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם:

התורה חוזרת על מצות השבת במקומות שונים עם דגשים שונים. כאן מופיעה השבת כ ״חלק״ מכלל המועדות, למרות שההבדל רב ביניהם, השבת קבועה וקיימת מששת ימי בראשית, אין לנו סמכות להזיז את יום השבת , לעומת שאר החגים שכולם תלויים בקביעת הזמנים כפי שמסרה השם לעם ישראל.

בס״ד לפרשת אמור התשע״ח

כך פותחת הפרשה:

{א} וַיֹּאמֶר יְ-ה-וָֹ-ה אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו: {ב} כִּי אִם לִשְׁאֵרוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו לְאִמּוֹ וּלְאָבִיו וְלִבְנוֹ וּלְבִתּוֹ וּלְאָחִיו: {ג} וְלַאֲחֹתוֹ הַבְּתוּלָה הַקְּרוֹבָה אֵלָיו אֲשֶׁר לֹא הָיְתָה לְאִישׁ לָהּ יִטַּמָּא: {ד} לֹא יִטַּמָּא בַּעַל בְּעַמָּיו לְהֵחַלּוֹ: {ה} לֹא (יקרחה) יִקְרְחוּ קָרְחָה בְּרֹאשָׁם וּפְאַת זְקָנָם לֹא יְגַלֵּחוּ וּבִבְשָׂרָם לֹא יִשְׂרְטוּ שָׂרָטֶת: {ו} קְדשִׁים יִהְיוּ לֵא-לֹהֵיהֶם וְלֹא יְחַלְּלוּ שֵׁם אֱ-לֹהֵיהֶם כִּי אֶת אִשֵּׁי יְ-הֹ-וָ-ה לֶחֶם אֱלֹהֵיהֶם הֵם מַקְרִיבִם וְהָיוּ קֹדֶשׁ: 

הפרשיה עוסקת באיסור הכוהנים להיטמא למתים זולת שבעת הקרובים: אשתו, אמו, אביו, בנו, ביתו, אחיו ואחותו הבתולה. 

והתורה מנמקת את ההזהרה בפסוק ואומרת: כִּי אֶת אִשֵּׁי יְ-הֹ-וָ-ה לֶחֶם אֱ-לֹהֵיהֶם הֵם מַקְרִיבִם וְהָיוּ קֹדֶשׁ. 

אלא שאם כן מדוע הכוהנים מצווים לכל הדורות לשמור על טהרתם אף שאינם עומדים על מכונם ובית המקדש נדם?

ועוד מדוע הפרשה פותחת פעמיים בלשון אמירה: אמר אל הכהנים...ואמרת אליהם, לשם מה חוזר ואומר דבריו?

בס"ד אייר התשע"ז

בפרשת אמור לאחר פרשת המועדים מופיע ציווי של ה׳ למשה לצוות את בני ישראל להביא שמן זית למאור לבית המקדש, ולאחר ציווי זה נוסף גם ציווי על הבאת והכנת לחם הפנים, שניהם תמידים כסדרם, משימה לדורות. 

השאלה שהתחבטו בה כל הפרשנים, מה עושה ציווי זה בפרשתנו, במה הוא קשור לפרשת המועדות ושאר נושאי פרשת אמור?

בס״ד לפרשת אמור התשע״ז

רקע:

בפרשת שמיני למדנו את דיני החיות הטהורות והטמאות.

בפרשות תזריע/מצורע עלינו דרגה ולמדנו על דיני הטהרה של בני האדם.

בפרשות אחרי/קדושים עלינו עוד מדרגה ועסקנו בדרכי השגת הקדושה של בני ישראל.

בפרשתנו פרשת אמור אנו מטפסים עוד שלב ועוסקים בקדושה שאנו יכולים לקדש בעולם מתוך הקדושה שזכינו בה:

מתחילים בקדושת הכהנים אשר התעלו מדרגה מעל למדרגת שאר העם, את מעלתם זו השיגו מכח קדושת ישראל. 

ואנו עוברים לקדושת הרכוש שלנו, ביכולתנו לקחת כבש או שא וכדו׳ לקדש אותו, ולהקדיש אותו לשמים. 

ואז אנו עוברים לפרשת המועדות, הידד אנו גם יכולים לקדש את הזמנים. לכן אומר הכתוב ״אשר תקראו אותם במועדם.״ 

הקדושה הבאה בתור שאנו באים לחשוף הינה קדושת הארץ, לכן בתוך פרשת המועדות נכנס קרבן העומר, שתי הלחם, הפאה והלקט. הארץ המבטאת את החומריות, ארציות בנגלה, טומנת בקרבה קדושה המחכה להיחשף באמצעותנו. 

והפרשה מסיימת בקדושת הדיבור שלנו וחלילה בקלקול שיכול להביא דיבור שלילי. 

בס"ד להפטרת פרשת אמור תשוע״ה

ביחזקאל פרק מ״ד, מובא בהפטרה:

{טו}  וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם בְּנֵי צָדוֹק אֲשֶׁר שָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמֶרֶת מִקְדָּשִׁי בִּתְעוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵעָלַי הֵמָּה יִקְרְבוּ אֵלַי לְשָׁרְתֵנִי וְעָמְדוּ לְפָנַי לְהַקְרִיב לִי חֵלֶב וָדָם נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה: 

{טז}  הֵמָּה יָבֹאוּ אֶל מִקְדָּשִׁי וְהֵמָּה יִקְרְבוּ אֶל שֻׁלְחָנִי לְשָׁרְתֵנִי וְשָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמַרְתִּי: 

{יז}  וְהָיָה בְּבוֹאָם אֶל שַׁעֲרֵי הֶחָצֵר הַפְּנִימִית בִּגְדֵי פִשְׁתִּים יִלְבָּשׁוּ וְלֹא יַעֲלֶה עֲלֵיהֶם צֶמֶר בְּשָׁרְתָם בְּשַׁעֲרֵי הֶחָצֵר הַפְּנִימִית וָבָיְתָה: 

{יח}  פַּאֲרֵי פִשְׁתִּים יִהְיוּ עַל רֹאשָׁם וּמִכְנְסֵי פִשְׁתִּים יִהְיוּ עַל מָתְנֵיהֶם לֹא יַחְגְּרוּ בַּיָּזַע: 

{יט}  וּבְצֵאתָם אֶל הֶחָצֵר הַחִיצוֹנָה אֶל הֶחָצֵר הַחִיצוֹנָה אֶל הָעָם יִפְשְׁטוּ אֶת בִּגְדֵיהֶם אֲשֶׁר הֵמָּה מְשָׁרְתִם בָּם וְהִנִּיחוּ אוֹתָם בְּלִשְׁכֹת הַקֹּדֶשׁ וְלָבְשׁוּ בְּגָדִים אֲחֵרִים וְלֹא יְקַדְּשׁוּ אֶת הָעָם בְּבִגְדֵיהֶם: 

{כ}  וְרֹאשָׁם לֹא יְגַלֵּחוּ וּפֶרַע לֹא יְשַׁלֵּחוּ כָּסוֹם יִכְסְמוּ אֶת רָאשֵׁיהֶם: 

{כא}  וְיַיִן לֹא יִשְׁתּוּ כָּל כֹּהֵן בְּבוֹאָם אֶל הֶחָצֵר הַפְּנִימִית: 

{כב}  וְאַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה לֹא יִקְחוּ לָהֶם לְנָשִׁים כִּי אִם בְּתוּלֹת מִזֶּרַע בֵּית יִשְׂרָאֵל וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר תִּהְיֶה אַלְמָנָה מִכֹּהֵן יִקָּחוּ: 

עולות כמה שאלות

מדוע נקראים כהני משפחת צדוק לויים?

מדוע רק בגדי פשתים ילבשו. למה לא ישימו צמר באבנט כמו כל כהן?

מובא בפרשת אמור באמצע פרשת המועדות:

{כב}  וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ בְּקֻצְרֶךָ וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם אֲנִי יְ-ה-וָ-ה אֱלֹהֵיכֶם: (פ) 

ברש״י:

אמר רבי אבדימי ברבי יוסף, מה ראה הכתוב ליתנם באמצע הרגלים, פסח ועצרת מכאן, וראש השנה ויום הכפורים וחג מכאן, ללמדך שכל הנותן לקט שכחה ופאה לעני כראוי, מעלין עליו כאילו בנה בית המקדש והקריב עליו קרבנותיו בתוכו:

השאלה שהעסיקה את רש״י כמו פרשנים רבים, מה עושה מצוה זו בתוך פרשת המועדות?

איסורי הכהנים מתחלקים לשלושה נושאים:

א. איסורי היטמאות למת. 

ב. איסורי עריות ונשואין. 

ג. איסורי מומים. 

מה טבעם של איסורים אלו. מדוע נאסרו בהם הכהנים?

בפרשת אמור מובאת פרשיית העומר:

 {ט} וַיְדַבֵּר יְ-ה-ו-ָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: {י} דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וּקְצַרְתֶּם אֶת קְצִירָהּ וַהֲבֵאתֶם אֶת עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם אֶל הַכֹּהֵן: {יא} וְהֵנִיף אֶת הָעֹמֶר לִפְנֵי י-ְה-ו-ָה לִרְצֹנְכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת יְנִיפֶנּוּ הַכֹּהֵן: {יב} וַעֲשִׂיתֶם בְּיוֹם הֲנִיפְכֶם אֶת הָעֹמֶר כֶּבֶשׂ תָּמִים בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה לַי-ה-ו-ָה: {יג} וּמִנְחָתוֹ שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן אִשֶּׁה לַי-ה-וָ-ה רֵיחַ נִיחֹחַ וְנִסְכֹּה יַיִן רְבִיעִת הַהִין: {יד} וְלֶחֶם וְקָלִי וְכַרְמֶל לֹא תֹאכְלוּ עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה עַד הֲבִיאֲכֶם אֶת קָרְבַּן אֱלֹהֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם: (ס) {טו} וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה: {טז} עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַי-ה-וָ-ה. ) ויקרא כג,י)

שאלות רבות עולות סביב מצוה זו:

מה מטרתה? למה מביאים מנחת שעורים? למה נקבע לה הזמן ביום שני של פסח? ולמה הוא נקרא כאן בתורה שבת? למה מניפה לארבע רוחות השמים? ומה טעם נאסרה אכילת תבואה של השנה החדשה קודם להקרבת העומר?

נאמר בפרשת אמור "ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי בתוך בני ישראל" (ויקרא כב,לב)

על פסוק זה הסתמכו חז"ל ללמוד שתי מצוות חשובות מאוד: מצות עשה –קדוש השם. מצות לא תעשה- חלול השם.

מצות קדוש השם יכולה להתקיים על ידינו כמעט על כל צעד ושעל בחיינו. כל התנהגות שלנו שגורמת לבריות לומר משהו בסגנון, כל הכבוד, ברוך השם איזה אדם טוב, אשרי העם שהשם אלוהיו, אשרי העם שככה לו.

ובזמנים מיוחדים, של גזרות שמד או בניסיון לאנוס אותנו לעבור על מצוות השם על עבודה זרה , גילוי עריות או שפיכות דמים אנו מצווים אף על מסירות נפש על המצוה של קידוש השם.