בס״ד לפרשת אמור התשע״ט
בפרשתנו מופיעה השבת בפתחה של פרשת המועדות. וכך נאמר:
וַיְדַבֵּר יְ-ה-וָֹ-ה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם מוֹעֲדֵי יְ-הֹ-וָ-ה אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֵלֶּה הֵם מוֹעֲדָי: שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ כָּל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ שַׁבָּת הִוא לַי-הֹ-וָ-ה בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם:
התורה חוזרת על מצות השבת במקומות שונים עם דגשים שונים. כאן מופיעה השבת כ ״חלק״ מכלל המועדות, למרות שההבדל רב ביניהם, השבת קבועה וקיימת מששת ימי בראשית, אין לנו סמכות להזיז את יום השבת , לעומת שאר החגים שכולם תלויים בקביעת הזמנים כפי שמסרה השם לעם ישראל.
בס״ד לפרשת אמור התשע״ח
כך פותחת הפרשה:
{א} וַיֹּאמֶר יְ-ה-וָֹ-ה אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו: {ב} כִּי אִם לִשְׁאֵרוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו לְאִמּוֹ וּלְאָבִיו וְלִבְנוֹ וּלְבִתּוֹ וּלְאָחִיו: {ג} וְלַאֲחֹתוֹ הַבְּתוּלָה הַקְּרוֹבָה אֵלָיו אֲשֶׁר לֹא הָיְתָה לְאִישׁ לָהּ יִטַּמָּא: {ד} לֹא יִטַּמָּא בַּעַל בְּעַמָּיו לְהֵחַלּוֹ: {ה} לֹא (יקרחה) יִקְרְחוּ קָרְחָה בְּרֹאשָׁם וּפְאַת זְקָנָם לֹא יְגַלֵּחוּ וּבִבְשָׂרָם לֹא יִשְׂרְטוּ שָׂרָטֶת: {ו} קְדשִׁים יִהְיוּ לֵא-לֹהֵיהֶם וְלֹא יְחַלְּלוּ שֵׁם אֱ-לֹהֵיהֶם כִּי אֶת אִשֵּׁי יְ-הֹ-וָ-ה לֶחֶם אֱלֹהֵיהֶם הֵם מַקְרִיבִם וְהָיוּ קֹדֶשׁ:
הפרשיה עוסקת באיסור הכוהנים להיטמא למתים זולת שבעת הקרובים: אשתו, אמו, אביו, בנו, ביתו, אחיו ואחותו הבתולה.
והתורה מנמקת את ההזהרה בפסוק ואומרת: כִּי אֶת אִשֵּׁי יְ-הֹ-וָ-ה לֶחֶם אֱ-לֹהֵיהֶם הֵם מַקְרִיבִם וְהָיוּ קֹדֶשׁ.
אלא שאם כן מדוע הכוהנים מצווים לכל הדורות לשמור על טהרתם אף שאינם עומדים על מכונם ובית המקדש נדם?
ועוד מדוע הפרשה פותחת פעמיים בלשון אמירה: אמר אל הכהנים...ואמרת אליהם, לשם מה חוזר ואומר דבריו?
בס"ד אייר התשע"ז
בפרשת אמור לאחר פרשת המועדים מופיע ציווי של ה׳ למשה לצוות את בני ישראל להביא שמן זית למאור לבית המקדש, ולאחר ציווי זה נוסף גם ציווי על הבאת והכנת לחם הפנים, שניהם תמידים כסדרם, משימה לדורות.
השאלה שהתחבטו בה כל הפרשנים, מה עושה ציווי זה בפרשתנו, במה הוא קשור לפרשת המועדות ושאר נושאי פרשת אמור?
בס״ד לפרשת אמור התשע״ז
רקע:
בפרשת שמיני למדנו את דיני החיות הטהורות והטמאות.
בפרשות תזריע/מצורע עלינו דרגה ולמדנו על דיני הטהרה של בני האדם.
בפרשות אחרי/קדושים עלינו עוד מדרגה ועסקנו בדרכי השגת הקדושה של בני ישראל.
בפרשתנו פרשת אמור אנו מטפסים עוד שלב ועוסקים בקדושה שאנו יכולים לקדש בעולם מתוך הקדושה שזכינו בה:
מתחילים בקדושת הכהנים אשר התעלו מדרגה מעל למדרגת שאר העם, את מעלתם זו השיגו מכח קדושת ישראל.
ואנו עוברים לקדושת הרכוש שלנו, ביכולתנו לקחת כבש או שא וכדו׳ לקדש אותו, ולהקדיש אותו לשמים.
ואז אנו עוברים לפרשת המועדות, הידד אנו גם יכולים לקדש את הזמנים. לכן אומר הכתוב ״אשר תקראו אותם במועדם.״
הקדושה הבאה בתור שאנו באים לחשוף הינה קדושת הארץ, לכן בתוך פרשת המועדות נכנס קרבן העומר, שתי הלחם, הפאה והלקט. הארץ המבטאת את החומריות, ארציות בנגלה, טומנת בקרבה קדושה המחכה להיחשף באמצעותנו.
והפרשה מסיימת בקדושת הדיבור שלנו וחלילה בקלקול שיכול להביא דיבור שלילי.