נקודה לפרשת קורח

הכותל המערבי נבנה כחלק מסדרת שיפוץ מקיפה ביותר שיזם המלך הורדוס בהר הבית במאה הראשונה לפני הספירה. עד ימיו של הורדוס היה הר הבית קטן למדי, והשתרע על שטחו הטבעי של הר המוריה. הורדוס הרחיב את המתחם אל הגאיות וההרים המקיפים את ההר. כדי לתמוך ברחבה הגדולה, ששוליה תוכננו להיות מעל פני הקרקע, הורדוס הקים ארבעה קירות תמך עצומים, שיצרו יחד מבנה טרפזי, ובחלל בינם לבין ההר בנה קשתות וקמרונות. בשנת 2011 התגלו מתחת לנדבך הראשון של הכותל, באזור קשת רובינסון, מטבעות שככל הנראה הוטבעו כ-20 שנה לאחר מות הורדוס; תגלית זו מערערת את הקביעה כי הכותל המערבי נבנה כולו בתקופת הורדוס‏[1].

הכותל המערבי, שהוא הארוך מבין הכתלים, נמשך לאורך כ-488 מטרים, וגובהו המקורי הגיע ככל הנראה לכ-30 מטרים. עקב איסור מוסלמי על מחקר ארכאולוגי בהר הבית, לא ניתן למדוד את עובי הכותל, אולם על פי מדידות שונות נראה כי עובי הכתלים כולם נע בין 4 מטרים בחלק התחתון, ל-2 מטרים בחלק העליון. הקיר נבנה באבני גיר מסוג מֵלֶכֵּה, שנחצבו כנראה במערת צדקיהו, השוכנת במרחק של כמה מאות מטרים מהר הבית. גודל האבנים ומשקלן משתנה, ונע בין כשני טון לכמה מאות טונות כל אחת. האבן הגדולה ביותר שוכנת במנהרות הכותל ואורכה כ-14 מטרים. כדי לייצב את הכותל, שהיה נתון בלחץ עצום של הקשתות והקמרונות בחללים הפנימיים שמאחוריו, הוא נבנה בתבנית פירמידאלית, כך שכל נדבך נסוג בכשני סנטימטרים פנימה ביחס לנדבך שתחתיו. דבר זה מאפיין את הכתלים כולם, וניתן להבחין בשיפועים אלה בפינות הר הבית.

הכותל המערבי קיים עד היום לכל אורכו, ומשתרע מפינת הר הבית הדרום-מערבית ועד הפינה הצפון-מערבית, לאורך הגן הארכאולוגי ירושלים, רחבת התפילה, בצמוד לבתים פרטיים ברובע המוסלמי ולאורך מנהרות הכותל. הקטע הדרומי, השוכן בגן הארכאולוגי, משתרע לאורך כ-80 מטרים; רחבת התפילה כוללת כ-60 מטרים, וכל המשכו של הקיר עובר במנהרות הכותל. החלק הגלוי המוכר ביותר של הכותל הוא רחבת התפילה, בה השתמרו הנדבכים המקוריים עד לגובה של 19 מטרים. חלק גלוי קטן נוסף הוא הכותל הקטן, השוכן ליד שער הברזל ברובע המוסלמי.

נדבכיו העליונים של הכותל, כשאר הכתלים, נהרסו על ידי הרומאים בעקבות המרד הגדול וחורבן ירושלים בשנת 70 לספירה, אך שופצו בידי שושלת בית אומיה המוסלמית במאה השמינית. במסגרת שיפוץ זה בנו האומיים כמה נדבכים מעל אבני הכותל המקוריות, ופילסו את שטח הר הבית מחדש. ברחבת התפילה, למשל, ניתן להבחין בין האבנים המקוריות ובין השיפוץ: האבנים ההרודיאניות גדולות מאוד אך מגוונות בגודלן, הן מוחלקות, ולכל אחת מהן מסגרת שוליים מוקפדת. האבנים האומיות, לעומת זאת, קטנות בהרבה, בעלות גודל אחיד, ופניהן חלקות לגמרי ללא גימור או מסגרת.

מעל הבניה האומאית 4 נדבכים נמוכים, ככל הנראה של בניה עבאסית או פאטימית. מעליה לגובה של כמעט 5 מטר ישנה בניה ממלוכית באבנים קטנות ומעליה שורה של אבנים, שהן ככל הנראה פוסט סולימאן. בתקופת המנדט הבריטי הוסיפו המוסלמים כ-15 נדבכים צרים לכותל באזור רחבת התפילה [דרוש מקור] (שהייתה אז סמטה צרה). הדבר עורר מתח בין יהודים ומוסלמים, ואף עלה כטענה יהודית על הפרת הסטטוס קוו בדיונים במשפט הכותל. אחרי מלחמת ששת הימים, במסגרת הכשרת רחבת התפילה, יושרה גם השורה האחרונה של הכותל, והיא בולטת בגונה הלבן הבוהק.

קטע הכותל ברחבת התפילה מאופיין בצמחיית-קירות טיפוסית, הכוללת כמה פרטים של צלף קוצני, שיכרון זהוב, שרביטן, מציץ סורי, צמרנית הסלעים, לוע הארי הסיצילי, וארכובית שבטבטית[2]